יום חמישי, 6 ביולי 2017

איך גברים מחפשים עזרה?

חמלה עצמית וחיפוש עזרה בקרב גברים - מחקר

על פי התוויית המגדר הקלאסית, לכאורה, גבריות דומיננטית מתאפיינת בעיקר על ידי כוח, חוזן ועמידות בפני הרס. נראה, שעל פי החלוקה המגדרית המסורתית, אין מקום לחמלה עצמית או לחיפוש עזרה נפשית ושתפקיד הגבר הוא לספק את הצרכים של עצמו ומשפחתו.
מחקר מעמיק יותר מגלה שהתמונה אינה חדה וברורה כלל ועיקר. אותן הנורמות הקשורות ליחס כלפי העצמי, הבעת רגש והתפקיד החברתי הנגזר מהן משתנות כפונקציה של זמן, מעמד חברתי ותרבות.
מחקר מעניין שנערך בתחום, בדק את החמלה העצמית כחלק מהסטריאוטיפ המגדרי בתוך קבוצות ספורט תחרותיות. העיסוק בספורט, לכאורה, מבטא רבים מן היסודות עליהם נשענת הסוציאליזציה הגברית – השאיפה לכוח ולניצחון, טיפוח הגוף והמאמץ לשמור על חזות חזקה במנותק, לעתים, ממה שמתחולל בפנים. המחקר נשען על מחקרים רבים שקדמו לו, שמצאו כי גבריות הינה מנבא שלילי לחמלה עצמית ולחיפוש עזרה נפשית.
ההנחה המרכזית של החוקרים הייתה כי חמלה מוכוונת-עצמי תפחית את הקשר בין גבריות וספורט לחיפוש עזרה. כלומר, שבקרב גברים הניחנים בתכונה זו, הקשר החזק בין העיסוק בספורט לחיפוש עזרה יהיה חלש יותר.
התוצאות הראו, שהחברים בקבוצות הספורט הראו נטייה מופחתת לחיפוש עזרה בהשוואה לגברים אחרים. ממצא זה הוסבר על ידי הנטייה המוגברת לתיוג עצמי במאפיינים קלאסיים של גבריות, שבולטת, לרוב, על רקע החברות בקבוצת הספורט. המאפיינים הבולטים שבהם ניחנו במיוחד הגברים החבקים בקבוצות הספורט הינה התשוקה לניצחון, הפעלת אלימות בתקשורת בין-אישית, כוח פיזי ושליטה רגשית. באשר לחמלה העצמית, נמצא כי היא אכן מופחתת בקרב אלו הניחנים בתכונות מגדר גבריות, ואלו נמצאו יותר בקרב קבוצת הספורט. אולם, כפי שציפו החוקרים, אלו הניחנים ביותר חמלה עצמית, נטו לפנות לעזרה נפשית הרבה יותר.
ממצאים אלה מעניינים וחשובים מאחר שהם מבארים את האופן שבו משפיעה תפיסת הגבריות על מדדי התנהגות רחבים יותר. עם התפתחות הידע אודות בריאות הנפש והנגישות ההולכת וגוברת של שירותיה בקהילה, מיפוי החסמים החברתיים המונעים מקבוצות אוכלוסייה מסוימות לפנות ולבקש עזרה נפשית הינן חשובות ביותר.
על פי ממצאי החוקרים, חמלה עצמית הינה אחת התכונות שעמידותן לשינוי נמוכה ביותר. כלומר, באופני טיפול מגוונים, פרטניים וקבוצתיים. שיטות נוספות, המבוססות על קשיבות (mindfulness), הוכחו יעילות אף הן בפיתוח התכונה. על הרקע הזה ניתן להבין את תמונת המצב במעודדת שמספקים הנתונים, מאחר והחמלה העצמית, שהינה מפתח להתפתחות רגשית תורמת גם לנטייה לחיפוש עזרה נפשית.
לא נותר אלא לקוות, שתהליכי השינוי החברתיים, יפוררו, צעד אחר צעד, את הגבריות הנוקשה, שבה "הכל נשאר במשפחה" או "בין חברים". נראה כי בעידן הנוכחי התמודדויות נפשיות ועזרה נפשית אינן נחלתן של נשים או של גברים חלשים. עם זאת, כפי שהודגם במחקר זה בנוגע לקבוצות הספורט, גורמים חברתיים אחרים ניצבים מן הצד השני של הדיאלקטיקה.


לקוח מתוך:

Wasylkiw, L., & Clairo, J. (2016). Help Seeking in Men: When Masculinity and Self-Compassion Collide.

יום ראשון, 25 ביוני 2017

"ואבא חוזר ואומר"

"ואבא חוזר ואומר"

השיר הזה "נשל הנחש" ליווה אותי במשך שנים באהבה רבה, אני זוכר שביום שהודיעו שמאיר אריאל נפתר מן העולם הזה (חילופי ה-ת' וה-ט' מכוונים- ה-ת' זה בשביל ה-ט')- זה השיר שהשמיעו בשני ערוצי הטלוויזיה שהיו קיימים אז (פחות או יותר), עם התמונה של עטיפת הדיסק "ירוקות"- כנראה שאפילו תמונת פרופיל אחת של מאיר אריאל לא הייתה להם שם ברשות השידור, מרוב שהיה "נון-אישיו" בסצנה התרבותית בארץ. אז משמיעים את השיר הזה בריפיט בשתי הרשתות היחידות שיש, ואני קצת מגחך בשמו, וקצת גם נבוך שזה אולי השיר היחיד המוכר שלו, אבל גם קצת חושב לעצמי כמה השיר הזה מאפיין אותו וכמה יש בו אמיתות עמוקות וכואבות, שאולי הן הן אלה שהשאירו אותו ילד נצחי, שככזה גם נפטר.

מאיר אריאל ז"ל

לאחרונה, לקראת יום העיון המיוחד של תמיר ואורן שאשתתף בו, עלה בי השיר הזה שוב, ולמרות שהאזנתי לו ודאי עשרות פעמים, ולמרות שגם ניתחתי אותו פעמים אין ספור- פתאום הוא עלה לי באסוציאציה מאד אחרת, וזה מרגש. כי זה אומר שאפשר למצוא פתאום גם בתוך המוכר מאד, את החדש והמתחדש- ונדמה לי שהחבר'ה ההתייחסותיים ציינו את זה כתכונה של בריאות נפשית.
אז ככה, כמה מילים על השיר הזה, ועל "פונקציית האב" הפגועה, שמאיר אריאל משרטט בו ביד אמן.
תמיד קלטתי שהדובר בשיר "מוצץ גבעול תחת גשר מט לנפול"- אבל מעולם לא תהיתי למה דווקא שם? כאילו, בנאדם, אתה רוצה להרהר על מהות החיים "מה לרצות, מה לאכול?" סבבה, תעשה את זה בשדה הפתוח, על גדות מעין, על חוף הים- או בכל מקום אחר קצת יותר ריסנאבל. פחות מורבידי, פחות אובדני. אבל נדמה לי שיש לו סטייטמנט שם, מתחת לגשר. כי כשהוא מתחת לגשר, הוא בקשר.
הוא בקשר עם "העגלות שמעליו, בתנועה מתמדת"- אותן עגלות שאבא מתייחס אליהם בפזמון, שבעיני סביבו בנוי כל השיר, כלומר הפזמון מהווה את תמצית השיר.
"העגלה נוסעת אין עצור
לא קפצת עליה היום...
והנה נשארת מאחור."
נראה שזה סוג של קשר של "אנאקטמנט"- זה סוג של התנהגות מסתכנת- כי הגשר הזה מט לנפול, ואם חס וחלילה הוא אכן ינפול לו, אז ודאי שנמצא את אבא "חוזר ואומר"- כמעט יכול לשמוע אותו בראשי, אבל "אמרתי לו" עשרות פעמים לא לשבת שם מתחת לגשר הרעוע הזה. חבל, איזה פוטנציאל היה לילד הזה...


אז איזה קשר הוא מחפש שם עם האב הסימבולי? (שמהדהד ומהדהד בשיר פעם אחר פעם- "שנתיים, חודשיים, שעתיים- והנה נשארת מאחור").
נדמה לי שקולו הרפיטטיבי של האב, כמו מסרס.
הדובר לא מצליח ליצור מספיק "False Self" כדי לקפוץ על העגלה שהאב מצביע עליה, אבל גם לא מצליח לגייס מספיק "True Self", כדי לבחור בדרך שבה הוא מאמין (נראה שהקריסה של פונקציית אלפא כ"כ חזקה שם, שהוא אפילו לא יודע מה הוא עצמו מבקש בשביל חייו).
במציצת הגבעול לכן, יש משום הישארות בקשר עם שתי הפונקציות, עם שני האובייקטים- גם הכמיהה שלא לאבד את האב הארכיטיפי וההשתוקקות לקשר עמו, וגם לא לאבד את העצמי האמיתי. והמצב הזה הוא מצמית, הוא תוקע- איאפשר לבחור באף אחת מהאפשרויות, בלי לאבד את האחרת- מצב התקיעות הזה, כבכותרת השיר:
"מביט בנשל הנחש. לו רק יכולתי גם אני כך להגיח. בהשילי בלי כל חשש תרבות של עור אשר יבש".
אלא שמתחת לגשר המכבייה הרעוע הזה הוא גם- א. נמצא בקשר עם אבא. וגם  ב. מתריס נגדו - הוא פועל (בפסיביות שלו) בניגוד מוחלט להמלצה של אבא מהפזמון- הוא מהרהר על החיים שלו, מהרהר על מהות החיים, הוא מסתכל בעיני עגל על הנמלה העניינית, ולא מבין מה הקטע שלה, ולא מבין מה הקטע של אבא שחוזר ואומר- כמו תקליט שחוק- יאללה חביבי, תרשם כבר לאוניברסיטה- לא משנה לאיזה חוג. תמצא כבר עבודה של גדולים- לא משנה איזו, תקנה כבר דירה ב"מחיר למשתכן"- לא משנה איפה.
הנוקשות הפרוסית, הפאלית הזו של אבא,
החזרתיות שלו- "חוזר ואומר"
מביאה איכשהו דווקא לתוצאה ההפוכה מהכוונה של האב בשיר,
להתנהגויות מסתכנות, לחוסר עקביות, בלבול זהות
("צולל חופשי ללא מצנח- לכל הכיוונים נפתח").
העגלה של האב היא 'אובייקט'- לא כ"כ משנה מה יש עליה- היא נוסעת- תסע איתה...
העגלה במובן הזה הופכת 'אובייקט ריק'- ברור שיש משהו להשיג אותו- שבורח ומתרחק, יש מאבק ותחרות לקפוץ ולעלות עליו, לאחוז בו- אבל לא ברור 'למה?'-
מה לעזאזל יש על העגלה הזו שאבא כ"כ רוצה שאקפוץ עליה? ומדוע הוא לא מסביר לי מה יש עליה? שואל אותי אם תוכן העגלה הזו מעניין אותי? אולי אני מחפש עגלה אחרת? שואל אותי, בכנות, איזו עגלה אני מחפש לקפוץ עליה? ונדמה לי שזו הפונקציה האבהית החסרה- זו ששואלת את הדובר, מהי העגלה שלו, ומעודדת אותו "לקפוץ דווקא עליה", תומכת אולי ומלווה את הבחירה שלו, גם כאשר הוא נופל. אלא שבהישארות הזו תחת הגשר המט לנפול, אני שומע במילים של הדובר- גם כמיהה שלא לאבד את פונקציית האב, אמונה, אולי בכל זאת הוא יעצור רגע גם את "עגלת חייו העמוסה", ירד רגע מתחת לגשר, ישב שם עם "הבן האובד", ויעזור לו לעלות למעלה, חזרה לעולם הזה, לעולם האמיתי, עולם אמיתי שיודע גם להיות בקשר עם עולם החלום והפנטזיה (ראה "הסיפור שאינו נגמר").
אולי זה בעצם סיפור של הרבה גברים שנשארו ילדים.
נדמה לי שהתשובה העצובה לשאלה הזו- מדוע האב לא עוצר רגע להסתכל, היא שאולי גם אבא לא יודע מה יש בעגלה שלו עצמו- כי גם אותו חינכו לקפוץ עליה בלי לשאול שאלות, כי גם הוא קפץ, נסע, הגיע רחוק- וכדי להדחיק עמוק עמוק את תחושת חוסר התוחלת, חוסר המשמעות וחוסר הערך שמצא עליה, על העגלה- הוא נתק עצמו רגשית, המשיך עם "פול גז בניוטרל" ורק זכר להמשיך ולמלמל את המנטרה של אביו שלו- ואבא חוזר ואומר..ריק, מנותק, חסר. המרד של הבן בעגלה הריקה הזו, רק מפחיד את האב יותר- כי הוא מזכיר לו את אותו מרד שהשאיר הוא מאחור אי שם בצעירותו, בעת ששכח את עצמו. אלא שהבן לא מעז "להתעמת" חזיתית עם אביו, הוא רק נהיה פסיבי, ומתנגד.
"שם האב" הריק הזה, הוא הוא שמייצר בעיני את ההתנגדות העזה של הדובר- לא רק לקפוץ על העגלה שמתווה האב, אלא גם לקפוץ על העגלה שהוא עצמו מחפש אחריה- כי האב משדר שאין חשיבות ל"סובייקטיביות" של הבן. בדיוק כמו שחיברתו אותו, את האב, לפני אי אלו שנים. ועוד, נדמה לי שהתחושה של הדובר מסתובבת סביב אזורים של חשש מפגיעה נרקיסיסטית- כלומר אם יבחר ב"עגלה הלא נכונה" בחיפושיו, "יחטוף" מהאב כזו מקלחת של "אמרתי לך" ולמה פנית בדרך הזו, ולא הלכת בתלם כמו כולם, כמוני.

עולה לי המחשבה שאולי התופעה שאנחנו מכנים "דחיינות" קשורה למתח העדין הזה שמ. אריאל משרטט בנשל הנחש. הפחד לעשות, מפני הפחד להיכשל, מפני הפחד מביקורת, ששוב תקרקע ותקעקע אותי כילד קטן שלא מבין דבר...
"מי צריך אותך עכשיו?
מי בכלל זוכר אותך עכשיו?
לך תתחיל למצוא שוב את הקשר".


יום שלישי, 14 במרץ 2017

"הגלולה ויחסה אל הלא מודע"


"הגלולה ויחסה אל הלא מודע"
על ה"גלולה הנשית" וה"שליטה הגברית"
יום האישה הבינלאומי 2017

במאי 1960 אישר ה-F.D.A האמריקאי את הגלולה למניעת היריון לשימוש פרטי. צוות של שלושה ביוכימאים (גברים כמובן) עבד במרץ על הנגשת הגלולה לשוק הפרטי. הניסויים של הגלולה התרחשו כמובן באפריקה: נשות העולם השלישי בדמות שפני הניסיונות של המהפכה המינית של שנות ה-60. רבים ראו בגלולה כמבשר העיקרי של אותה מהפכת חירות ושחרור מיני שהתרחשה אי שם בין 'דור הביט' ל'דור ההיפי'. הגלולה נחשבה כחדשנית כי אפשרה למיליוני נשים להימנע מהיריון לא רצוי, ללא תלות בחסדי הגבר, והפרידה הלכה למעשה בין האקט המיני לבין הצורך בשימוש באמצעי מניעה.


הגלולה נחשבה אי אז, כפסגת החופש הנשי, מגזין טיים/לייף (לא זוכר איזה מהשניים)- הגדיר אותה כאחת מפסגות ההישגים של המהפכה הפמיניסטית. הכל היה טוב ויפה עד שהחלו המחקרים של שנות ה-90, שבחנו את הקשר בין נטילת הגלולה לבין תופעות של דיכאון, סרטן, עליה במשקל, אובדן החשק המיני ועוד (גילויים שחברות התרופות כמובן מנסות להילחם בהם בכל הכח).

פריצת הגלולה לתודעה

אתייחס בפוסט זה לאו דווקא להיבטים הפיסיולוגיים של השימוש בגלולה, אלא דווקא להיבטים החברתיים והנפשיים של הפיתוח והשימוש בגלולה. ובעיקר, "הגלולה ויחסה אל הלא מודע"- הלא מודע החברתי, פוליטי ומגדרי אשר מסתתר מאחורי מנגנון הנרמול של השימוש בגלולה למניעת הריון על ידי נשים.


אני רוצה לפתוח דווקא בתור גבר. האפשרות שבת הזוג שלי תיקח גלולה שתשנה את המאזן ההורמונלי בגוף שלה, תמיד הטריפה אותי, מובן מאליו שמתוך דאגה לה, ולא פחות מכך- מתוך הבנה שאני לעולם לא הייתי מסכים לקחת גלולה שכזו. אינני יודע אם יד המקרה בדבר, או שמא ידה הנעלמה של "השליטה הגברית" כפי שכינה זאת פייר בורדייה, אלא שהעובדה שגלולה דומה מעולם לא פותחה עבור גברים, גם 70 שנה ( !! ) אחרי אישור הגלולה לנשים, מעוררת תהיות עצומות.


לא פחות מכך, העובדה שהגלולה פותחה על ידי צוות של גברים. האם הפיזיולוגיה של גברים מורכבת יותר ועל כן פיתוח גלולה עבור גברים גם היא מורכבת יותר? אינני יודע, אך תחושת הבטן שלי מלמדת אותי אחרת. אינני מאמין גם שנטילה של גלולה אשר מתערבת במערכת ההורמונלית של האדם במשך שנים, אינה משנה לרעה משהו באותה מערכת הורמונלית - כפי שמנסות לשכנע אותנו חברות התרופות. אינני מכיר אף תרופה נוספת שבני אדם לוקחים באופן יומיומי, מבלי שיש לה הכרח רפואי - ולזה אנחנו קוראים שחרור האישה.


בעקבות פייר בורדייה פתאום התחלתי להסתכל על כל רעיון השימוש בגלולה כ"אלימות סמלית" של גברים כלפי נשים.


"דבקותו של הנשלט בסדר הקיים" כותב בורדייה (12) "היא פרי הפנמה של המיונים העוברים כטבעיים, ושישותו החברתית של הנשלט היא תוצרה... זוהי דבקות המותנית בחינוך ובהפנמה של השליטה עמוק בתוך הגוף." "אין דבר המגלה יותר בבירור את התהליך הזה של הפנמת יחס השליטה מאשר הסימנים הגופניים החושפים אותה".

כך, עמוק בתוך הגוף הנשי, אולי באחד האזורים המורכבים והעדינים ביותר מבחינה פיזיולוגית (מערכת הרבייה והרחם) מופנמת השליטה הגברית. ה"סדר הקיים" אודות הגלולה, מעולם לא עבר בחינה וערעור חברתי רציני דיו. ודאי וודאי שלא מצד גברים, הנהנים העיקריים מן השימוש בגלולה.



אבל הגלולה הרי, כך הגדיר זאת לייף או טיים (אינני זוכר) היא מפיסגת השאיפות וההישגים של המהפכה הפמיניסטית, הלא כן?

"השליטה יכולה להיכפות לאורך ימים" כותב בורדייה (10) "רק אם היא מצליחה להשיג את ההוקרה, שהיא אי-הכרה בשרירותיות שביסודה".


אפשר לראות בגלולה אם כן, סוכן סמוי מדהים של יצירת "התודעה הכוזבת" אשר מחזקת את ה"סדר הסמלי" של השליטה הגברית. הנה, כולנו הסכמנו הרי (ואישרר לנו זאת מגזין טיים, או לייף, שוב אינני זוכר) עד כמה הגלולה היא פורצת דרך, מהווה נדבך חשוב במאבק של נשים על עצמאותן, על גופן, על מניעת הריון- וכך הוטמעה חברתית, בדרך פתלתלה וערמומית, הנורמליזציה והלגליזציה של השימוש בגלולה.



אני חושב בהקשר של הגלולה גם על ספרה פורץ הדרך של ג'ודית באטלר "גופים נחשבים"-  השליטה של הגבר באישה קודמת ליחסים, קודמת לשפה, היא פרה אדיפלית- היא בגוף ממש, נשים לומדות דרך הגלולה לשעבד את הגוף שלהן לנוחות הגברית.
גופים של נשים, בהקשר של הגלולה, אינם נחשבים.


אני רוצה להתייחס לתחום נוסף, חשבו רגע על המערך הפסיכולוגי הבין- אישי אשר משתמע מן ההפנמה החברתית של השימוש בגלולה. אישה אשר רוצה לשמור על עצמה מלהיכנס להריון במהלך קיום יחסי מין, צריכה לפגוע בגופה, על מנת להבטיח זאת. אישה משנה משהו בגופה, כדי לשמור על עצמה- לא מציבה גבול לגבר אשר איתו היא מקיימת יחסים, לא מקבלת עידוד חברתי ליצור דיאלוג על השימוש באמצעי מניעה, אלא משנה את עצמה. אין כאן מערכת יחסים של שניים, אלא קשר בין שני אובייקטים. הדינמיקה הזו לכשעצמה היא דינמיקה פוגענית, זוהי דינמיקה שבה הגבר נותר חסר אחריות למניעת ההיריון, והאישה נאלצת "לספוג" בעצמה את כל ההשלכות של "המין החופשי".
פתאום לא בטוח לי בכלל שהמין הזה הוא כזה חופשי.
אני שואל את עצמי רגע כמה הדינמיקה הזו בין גבר ואישה היא פריוולנטית במערכות יחסים בכלל, ונדמה לי שהיא מאפיינת אינספור סיטואציות חברתיות בין גבר ואישה בתרבות המערבית: מנשים מצופה לקחת את האחריות (כשהן נתונות לסיכון של פגיעה אישית) אם אינן רוצות להיות נתונות לחסדו של הגבר, לא פעם דיאלוג אינו מוצג כאופציה.


כך כותב בורדייה ב"שליטה הגברית" (עמ' 16):
"הרעיה הופכת את עצמה לקורבן ומציעה את האינסופיות של מסירותה ושל סבלה האילם בתור מתנה ללא כל מתנת-נגד אפשרית, או בתור חוב בל יכופר"

אינני רוצה לחטוא ב"הסגברה" (באנגלית: mansplaining גם בנושאי הגלולה, וכמובן שכל איש ואישה יבחרו על דעת עצמם בנושא, אלא שנראה לי שבתוך השיח על הגלולה, נעדר לחלוטין הקול הגברי. הקול שלוקח אחריות על פיתוח, עידוד וחיברות הגלולה לנשים, ושואל עד כמה הגלולה מחזקת הלכה למעשה את ה"שליטה הגברית". עד כמה "נח" לגברים שנשים פשוט "לוקחות" את הדבר הזה שנקרא "הגלולה" ואזי אנחנו פטורים מלהשתמש בעצמינו באמצעי מניעה גבריים, שאם נודה על האמת- רוב הגברים סולדים מהם מאד. אני רוצה לחשוב על תפיסה גברית חברתית אשר רואה בבת הזוג שלי ליחסי מין קודם כל חברה- כזו אשר האכפתיות והדאגה לה קודמים לכל אקט מיני מענג, כזה או אחר.

מרד של גברים נגד הגלולה?  

מי היה רוצה, לשם הנוחות, שבת הזוג שלו, אם ילדיו לעתיד, תחדיר לעצמה סרטן יום אחר יום? האם גם לנו כגברים יש חובה להתנגד לגלולה, או שמא נמשיך להנות מהרווחים המשניים שאנו גוזרים ממנה?


הגלולה הומצאה על ידי גברים, לשם הנוחות של גברים, ונדמה לי שמבנה החשיבה הכוזב שחוברתנו אליו לפיו הגלולה נותנת חופש לאישה, אף הוא הומצא על ידי גברים.


מה שנשכח ולא דובר בעיני במהפכה הפמיניסטית היא האפשרות ש"האדון" יפתח מתוך עצמו את הרצון "לפרק את בית האדון"- כלומר שגברים מפסידים מהשליטה הגברית. שלהיות הגמון בעל כוח, זה פשוט לא בריא במערכות יחסים בין אישיות- גם כי בסופו של דבר, נעים הרבה יותר לכונן מערכות יחסים שוויוניות, וגם כי הסטרס שיש על גברים להיות תמיד בשליטה הוא בלתי נסבל.


התנגדות גברית לדיכוי גברי. בבחינת להרוס דייקא בעזרת כלי האדון את ביתו של האדון.


יום האישה, מרץ 2017.

Google

הפוך גוטה, הפוך- מסע אל 'לב' הגבריות הישראלית
5/5 stars
מכירה, שייכת וממליצה
אורי פריד
יגאל אלון 157
תל אביב, ישראל 6745445
Phone: 972-3-6031552

יום שישי, 24 בפברואר 2017

חשיבה גברית

לחשוב גברים


הקדמה מאוחרת על גבריות מסורתית


בשנת 2019, לפי עמדת איגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA), הבעיה המרכזית של גברים היא בגבריות המסורתית שלהם. המבקרים הרבים של הודעת האיגוד טוענים כי מדובר בדוקטורינה פוליטית, פוסט פמיניסטית, אלא שהמציאות המחקרית מלמדת על דברים אחרים: מחקרים אמפיריים שנותחו לאחר עשרות שנות מעקב, מחקרי אורך שמעלים ממצאים קשים על התפתחות ילדים בסביבה גברית מסורתית. 

 מה זה בכלל מגדר לקראת סוף העשור השני של המאה ה-21? 
האם ניתן לדבר על חלוקה בינארית בין גבריות לנשיות? 

 אורי פריד במאמר מאלף על מורכבותה של הגבריות. 

 קריאה נעימה, 

איתן טמיר, עורך הבלוגים,  מכון טמיר


אינני מכיר את פרופסור חנוך ירושלמי, גם לא "זכיתי" ללמוד אצלו, אבל הפוסט הזה מוקדש, מתוך החשדות של הסיפור שלו שהתפוצץ, ועוד עשרות סיפורים דומים שהתפוצצו בשנה האחרונה- לנושא של גברים פוגעים,
ולצורך העולה "לחשוב גברים".

הדעת מניחה, שבהינתן גילוי מפלצתי של פוגענות, מתוך ניצול של יחסי מרות/תלות/טיפול- הדבר הנכון יהיה לפעול כנגד הפוגע במלוא חומרת הדין, ליצור הרתעה, להעניש, ליצור בטחון אצל נפגעים להתלונן וכן הלאה. אלא שאני רוצה להציע תנועה הפוכה, מרגיזה אולי, מתריסה קמעה, ודאי וודאי שלא טבעית.
אני רוצה להציע, שכשמתגלה סיפור כזה, מלבד לספוק כפיים בזעזוע, לגנות את הפוגע, ואולי את כל המין הגברי כולו- נתחיל לשאול את עצמנו, למה גברים רבים כל כך, בעמדות כוח לרוב, הופכים פוגעים. פוגעים בנשים שלהם, בילדים שלהם, בילדים שהם, במטופלים שלהם, בפקודים שלהם, בעובדים שלהם, ועוד היד נטויה.
אני מרגיש שכחברה, טרם אימצנו לעצמנו את האחריות על ה"פסיכה" של הגבר- מה מניע גברים, ומה מונע גברים. מהן ההבניות החברתיות שאנחנו מסלילים דרכן גברים- שהופכות רבים כל כך מאיתנו, לפוגעים.
(אני אומר "מאיתנו"- כי להבנתי "ניצוצות", או "זרעים" מזרע הפוגענות, נזרעים ברובנו, גברים ישראלים- בודאי ובודאי שאני יכול לומר זאת על עצמי,שבעבורי זוהי התמודדות יומ-יומית לנתב את האנרגיה הגברית שלי, למקומות לא פוגעניים, דווקא מתוך מה שלמדת בבית על תפקיד הגבר בעולם).
יש שיאמרו, ההתמודדות החברתית צריכה להיות חיזוק המהפכה הפמיניסטית, להוסיף עוד לשחרור האישה, לחזק כוחן של נשים בחברה, להשמיע "בקול שונה", להבנות "חדר משלך", לנתח בכלים פוסט-מודרניסטיים שמפרקים מבני כוח, להרחיב שיח, ואין כמוני מסכים ומצדד בזה.
אלא, שלהרגשתי משהו בתנועה הזו חסר- נשים צומחות עוד ועוד מבחינה נפשית, רוחנית, וגם גשמית...ואל מול השינוי הזה, גברים נשארים מאחור- ה"פסיכה" של הגבר, או לפחות מה שאנחנו מלמדים בנים אודות המאווים הכמוסים שלהם בעולם, כל כך לוקים בחסר. אולי במילה אחת, מה שאנחנו מחברתים אליו בנים זה שכל מה שגבר צריך כדי להיות מאושר (גם לשון "אישור") זה "כוח": (כיבושים-מין-כוח) (עבודה-כסף-כוח) (אתגר- הצלחה- כוח) ונדמה לי שהמנטרה הלא מודעת הזו מתפוצצת לנו לאט לאט בפרצוף.
גברים רבים מידי בישראל במאה ה-21 פשוט לא יודעים איפה להניח את עצמם מבחינה נפשית-רגשית, אפשר בכיף להאשים כל אינדיבידואל פוגע, ויש בזה גם משום הצדק והתיקון. אבל לדאבוני אני מרגיש שזה לא ישנה את המצב מהשורש. כל עוד נמשיך ללמד בנים שכוח זה הכל בחיים- ככה תאכל העוגיה (באנגלית זה נשמע יותר טוב).
ויותר מזה, במצב הדברים הנוכחי, ככל שנשים יתפתחו יותר מבחינה אישית ומגדרית- ככה גברים ירגישו עוד יותר תקועים מאחור, ותרגום של התובנה הזו למשוואת ה"כוח"- והופס, שוב גבר שמרגיש חסר אונים/חדל אישים/, והנה שחזור של מעגל התוקפנות והפגיעה.
השינוי חייב להתרחש מהשורש, אנחנו כחברה צריכים להתחיל "לחשוב גברים"- זה אומר, לצאת מנקודת הנחה שגברים גדלים לתוך עולם רגשי מורכב, שמצריך החזקה הורית, הכלה, הדהוד ואישור "לתפוס מקום" רגשי.
וכן, כן, זה מחייב גם אתכן האמהות, וגם אתכם האבות- שנוטים לגונן על הבנות שלכן, אבל הבנים- "הוא יהיה בסדר" "הוא ילך עם החבר'ה". הסטטיסטיקה אגב לא מחמיאה לנו בהקשר של חינוך מגדרי בגיל הרך, מחקרים מראים שכבר מגיל 9 חודשים אמהות הרבה פחות טולרנטיות לחולשה ולהפגנת רגשות של בנים לעומת בנות (המקור אצל עלי כץ). גם אבות כמובן בסיפור הזה, לא פעם מדכאים בנים אפילו יותר :
"כאשר אבי הניף עלי שוט, הוא החדיר בי, במכות, את האומללות המוכחשת שלו. אבי שנא והעניש דרכי את הילד החלש והתלוי שבתוכו, ואני הטמעתי בנפשי את החלקים מלאי השנאה שבו". ("אני לא רוצה לדבר על זה"- טרנס ריל, עמ 148).
כדי לחשוב על משהו, צריך בשבילו מילים, צריך יכולות "מנטליזציה" ו"שיום"- כך גם כדי "לחשוב גברים"- דא עקא, אמת פשוטה ולא מדוברת היא שאין לנו בכלל שפה לחשוב בה גברים. "פמיניזם" היא מילה שכל נער ונערה בתיכון מכירים, נכון? אבל איך קוראים לפמיניזם של גברים? איך קוראים לתחום החשיבה השלם הנועד לשחרר גברים מכבלי הקונסטורקציות החברתיות הכובלות? מישהו יודע? מישהו נתן לזה פעם שם?
העובדה שמילים מתחום הגבריות (מלבד אלו המאצ'ואיסטיות שמהן יש לנו בשפע- "גב-גבר", "תותח", "כובש", "סחבק", "ערס", "כלי", "אח" וכו') כמעט נעדרות מהז'רגון שלנו, מספרת הרבה מהסיפור. אין לנו כלים מנטליים לחשוב את המסע של גבר בעולם- לא, לא "מסע הגיבור" המיתי, הארכיטיפי, הפנטסטי והגרנדיוזי. אלא מסע של גבר פשוט, איש משפחה, שמתמודד, כמו אישה שמתמודדת עם אמיתות חברתיות מגדריות כובלות- לא זה שיוצא מחר לכבוש את האוורסט, והאמת, אולי גם הוא. (למה לעזאזאל הוא צריך לכבוש את האוורסט כדי להרגיש שהוא מישהו?)
אין לנו את השפה הגברית הפשוטה הזו, שמדברת את מה זה להיות גבר בעולם, מה נעים ומה קשה.
אני מעריך שכשנלמד לדבר בשפה פנימית כזו, תוך אישית, חברתית וגם בינאישית- יצטמצמו מאד המקרים "הירושלמים" הנ"ל.
ועד אז, נמשיך לזעוק חמס כשגבר פוגע, נמשיך להאשים את הגברים חלאות המין האנושי, ונמשיך להתעלם מהעובדה שכשציבור רחב כל כך מתנהג באלימות, כנראה שב"תהליך" מתחת לפני השטח מספר דרך זה סיפור. אולי גברים מבקשים שנתחיל "לחשוב" אותם רגשית, קצת כמו Acting Out של מתבגר.

יום חמישי, 2 בפברואר 2017

גברים "רכים"



"גברים רכים"

אתמול ראיתי יחד עם חבר את "הדקדוק הפנימי", אחרי הסרט הייתה הרצאה קצרה.
החבר ואני, שנינו מטפלים, יצאנו עם דמעות בעיניים. המרצה דבר גבוהה גבוהה על הגוף ברומן של גרוסמן, איבדתי אותו. דיברנו בינינו החבר ואני על "גברים רכים".

אהרן, ועוד הרבה דמויות של בנים אצל גרוסמן ובכלל, הוא "גבר רך".
אין באמת הגדרה כזו של "גברים רכים" אבל בעצם כולנו מכירים אותם.
אלה גברים שבניגוד למיתוס ה"צבר" המקובל- הבפנים שלהם רך, אבל גם הבחוץ שלהם רך.
הדימוי שעולה לי זה "אליפלט" של אלתרמן..
הוא ילד שאם גוזלים מידיו צעצוע, נשאר מבולבל ומחייך. (למה לעזאזל לגזול מידיו של ילד צעצוע?)
ומה מצופה ממנו לעשות? להחזיר מלחמה שערה? אבל הוא לא רוצה, הוא לא רוצה להילחם,
לא רוצה להתלכלך בעולם הזה של המבוגרים שהכל בו קרבות, כמו שאומר אהרן ב"ספר הדקדוק הפנימי".
הוא רוצה לחיות כמו מבוגר בעולם שעדיין יש בו מהתום הילדי, ואמא שלו, של אהרן, בקשיחות אופיינית של דור המבול הציוני (קרי ניצולת שואה), מלמדת אותו פעם אחר פעם, בגסות ובאכזריות גדולה- שהעולם הזה הוא ג'ונגל.
פתאום עולה לי גם הנסיך הקטן של דה-סנט אכזופרי,
המקום היחיד שהוא יכול להתקיים בו זה על כוכב, כוכבית אחרת, רחוקה מאד מאד מכאן.
הוא יכול להגיע לעולם הזה שלנו, אך לרגע, ללמד משל יפה, ולחזור לשם- למקום שממנו בא. אין לו מקום כאן אצלנו.
"בעולם ילד, אין מקום לסתם חולמים".

"לאן הברווזים עפים כשהאגם קופא" שואל הולדן קולפילד פעם אחר פעם ב"תפסן בשדה השיפון", מחכה כמו הנסיך שמישהו יסכים לצייר לו כבשה, שמישהו ידע לענות על החידה הזו מה מסתתר בתוך הבטן של נחש הבריח,
והולדן, נענה פעם אחר פעם, שאין כאן אלא כובע, "המבוגרים יעצו לי למשוך ידי מציור נחשים-בריחים, ובמקום זאת לשקוד על לימודי ג"ג, דברי- הימים, חשבון ודקדוק" כותב המספר בנסיך הקטן.
ממש כמו הדמות שמשחק אית'ן הוק ב"לפני הזריחה" שכל חלום שחלם בתור ילד, הוריו "גייסו" לכדי מקצוע קונקרטי בעולם, ומתוך כך הוציאו את כל הקסם, ועיקרו לו את האפשרות להמשיך וחלום בעולם הזה.
פתאום אני מבין כמה דימויים כאלה של "גברים רכים" יש לנו בתרבות, שמבקשים להיאבק למצוא את התום והאמון בעולם, גם מתוך התבגרותם, לראות את העולם לא כזירה של מאבק, אלא כשדה של שפע.
שהחברה לועגת להם, מנדה במקרה הטוב, ומבזה במקרה הרע.
חוזר כמה שבועות אחורה...אולי בגלל זה פיטר פן כל כך מתנגד לגדול? כי הוא יאבד שם את עולם החלום שלו, כי לגדול זה אומר לוותר על הפנטזיה?
ואולי לא? האם אפשר למצוא דרך אמצע, שבה אפשר לחיות בעולם הזה ול"משוך אורות" מעולם התום והתמימות הילדי?
אהרן, ועוד הרבה ילדים וילדים בנפשם שהכרתי, לא הצליחו למצוא את התיווך הזה.
חלק הארי שבהם, נעלם בתוך הקוטב של ה"גבר המבוגר"- חי חיים זעיר בורגניים מצליחים פחות או יותר, קם כל בוקר לעבודה/אישה/ילדים/מחק את המיותר, בלי הרבה חשק, בלי הרבה חדווה, בעיקר בלי הרבה "משחק", נכנע לתכתיבי ההורים, לאיזה סופר אגו ארכאי. ואז במפגש איתם ההרגשה היא חלולה, שאין שם התרגשות, אולי בכלל כמעט ואין רגש, צריך להביא פרנסה הביתה, צריך לתפקד, לחנך את הדור הצעיר, ולהרחיק כמה שיותר את התחושה של חוסר משמעות, חוסר מיצוי, וחוסר חיבור לילד הפנימי.
"הכניסיני תחת כנפך" זו התבכיינות בשבילם,
"חיקך מקלט ראשי" זה דימוי סתום, לראש אין מקלט, וחיק הוא נחל בהרי הכרמל, או קיצור של החבר'ה מה"פלחי"ק"- חיל הקשר בצבא.

"זה בגלל כל אותם אנשים במכוניות שבאו מולנו"
כותב פירסיג בתחילת "זן ואמנות אחזקת האופנוע" (עמ' 15-16)
"מי יוצא לעבודה ביום שני בבוקר עם חיוך על פניו?" אני חוזר ואומר.
"כן, אלא שהם נראו כהולכים לאיבוד.. כאילו היו כולם מתים. כמו מסע לוויה". סילביה אומרת.
שנים לווה אותי הדיאלוג הקצר הזה בין המספר לדמותה של סילביה, בבקשה ותפילה שלא אהפך יום אחד להיות גם אני, אחד מאותם הנוסעים בבוקר לעבודה כהולך לאיבוד, כבמסע לוויה. הניסיון הזה לחברת את עצמי מהיות גבר רך, להיות גבר קשה, מאתגר אותי בנקודה הזו בוקר בוקר. (בדרך לעבודה, הכביש הוא זירת ההתגוששות האידיאלית שלי כגבר, ספון בתוך הקוקפיט המדומיין שלי, יכול להגן על הטריטוריה הקטנה, לשלוח חזרה קרן לייזר של תוקפנות כלפי מי ש"חותך" אותי בלי להצטרך להסתכל עליו, ולהגיע סחוט ועצבני לעבודה).
חלקם האחר של הילדים-גדולים, כמו אהרן בספר הדקדוק, או אליפלט של אלתרמן, או גם הנסיך הקטן- אין להם מקום בעולם הזה..או שהם שוקעים עוד ועוד לתוך עולם החלום (פנטזיה ומציאות של ויניקוט) עד שכבר מאבדים קשר עם העולם הזה, משתגעים,  או שהם "חוזרים לכוכב שממנו באו", או שבאקט אובדני אחרון של רצון להשתייך לכלל, מטילים את עצמם על רימון קונקרטי או דמיוני, "במרום הרי, לנו יש ממך נחת.."
או שממשיכים לחיות "ליד" החברה, "בצילה", מקבלים בכל זאת איזה תוקף פנימי להמשיך במסעם, להאמין שיש טוב שאפשר להפיק מהעור הרך, מהמגע עם הלב, חסרים הכרה חברתית (שפעמים רבות כל כך נחוצה לנו כגברים כדי להרגיש מקובלים), נעדרים הכרה כלכלית (ראה הערה קודמת כנ"ל), ובמקרה הטוב מתגלים אחרי שנים כתיבת אוצר ישנה..
"אני מוזר לכולם
וזר לעצמי
בלי מקום בעולם"
(אותיות פורחות באוויר, לילה כיום יאיר)

כותב אביתר בנאי, גבר רך שדווקא כן הצליח להישאר, ולקבל תיקוף, אלא שממשיך להתבלבל ולהסתבך עם הפער הזה בין מי שהוא, למי שרוצים שהוא יהיה:
"כשהתאורה נדלקת
אני עומד על הבמה
פתאום האמת בורחת
נחש עומד בפינה"
ועוד אחד...
("מחיאות כפיים", מאותו האלבום אגב)


נדמה שהגברים הרכים, הם אלו גברים שנולדו עם "עור רגשי" הרבה יותר דק, שרואים ומרגישים את מה שקורה בעולם שסביבם, שמסרבים לקחת חלק ב"משחק" שבו הכללים הם שחלק מלהיות גבר זה גם קצת (או הרבה) לפגוע בסביבה שלך, שכדי להצליח צריך קצת לדרוך על אנשים, או לפחות להפנות את הראש כשאחרים עושים את זה, לראות בחבר גם אויב או מתחרה, לטעום מהמנגל של החברים למרות שנשבעת לא לאכול יותר בשר, כי זה בשביל החבר'ה, וזה קוּל. ועוד ועוד (אני בטוח שכל גבר רך שקורא את הדברים יוכל להיזכר באינספור חוויות כאלו שבהן היה צריך להחליט אם הוא הולך עם הלב שלו, נשאר נאמן, או מאבד משהו משלו כדי שלא יאבד קשר עם המציאות והעולם הסובב אותו).
הדבר הכי גרוע שיכול לקרות ל"גבר הרך" הזה, הוא שהמציאות קופחת על פניו, מוכיחה לו באותות ובמופתים ש"לא כדאי", "לא משתלם" להיות גבר רך ("עם כסף לא הולכים למכולת" הייתי מתריס בפני הורי, כאשר דחקו בי ללכת ללמוד בטכניון, או לעשות דוקטורט כדי שאוכל להביא הביתה פרנוסה.. "אז עם מה הולכים למכולת?" היו שואלים חזרה בהתנשאות. "עם כוונה, ולב, ואמונה בטוב" הייתי עונה ורואה את חלונות עיניהם נאטמים באחת. ובאמת היום, לא פשוט בכלל ללכת למכולת עם אמונה בטוב במקום ארנק שמן, זה מצריך התמודדות והיזכרות יום-יומית).
בסרט, אמא של אהרן מזהירה אותו שבאהבה, אין דבר כזה חברים, רק מאבק, חבר הוא מישהו שעלול לגנוב את הבחורה שלך- ואז כמו בכישוף אפל, הנבואה שלה מתגשמת. ואהרן נכנס לאוקסימורון הזה שבו "קול המציאות" צר העין של אמו, מקבל גושפנקא, הוכחה, ואזי עוד יותר קשה להתנגד לו! והוא נוגס עוד נתח מליבו... איך אוכל להראות מולה את הפרצוף שלי עכשיו, אחרי שצדקה ? שואל את עצמו אהרן, באחד הרגעים הכי מכמירי לב של הסרט, עולם התום שלו הובס- ואם אינו רוצה להסכין עם העולם האפל שבו חיים הוריו, עליו להשתבלל עוד ועוד לתוך קונכיית הפסיכוזה שבה הוא מרגיש בטוח.

האם ככה כחברה אנחנו מייצרים אצל גברים רכים הפרעות נפש?

אני זוכר את ביקורי הראשון כעו"ס חדש במרכז הפסיכיאטרי כפר שאול בירושלים.
הגעתי מלא חששות שאפגוש שם גברים אלימים, סדיסטיים, תוקפניים- כמו שהתרבות לימדה אותי שנראים "משוגעים". פגשתי שם "גברים רכים", עדינים מאד מאד, עדינים עד כדי כאב- עדינים כך שלא יוכלו בכלל להעז להגן על עצמם ועל עולמם הפנימי, כאשר הוא נחדר פעם אחר פעם על ידי אב פרוסי או אם חודרנית, גברים רכים, שייחודם המקסים והרגיש מעולם לא קבל את ההכרה והזכות לה היו זקוקים כדי להרגיש תוקף של קיום בעולם. ואזי הם שקעו לעולם נפרד, עולם בו הפנטזיה יכולה להתגשם, או לפחות לא להיות מופרעת פעם אחר פעם בהתקפה של המציאות על החיבורים הרכים שלהם.
פתאום עכשיו, אני מבין שגם אחרון הגברים הקשוחים בהוסטל לאסירים משוחררים מכורים שבו עבדתי, היה למעשה "גבר רך" שכזה, שפשוט הפך את עורו, והיה "יותר קשוח מהאפיפיור" (או רמבו או שוורצנגר)- כי כשהיה בתור ילד פגיע, מראה את חולשתו, קבל מקלחת של מציאות אכזרית, שלמדה אותו לעשות את ההפך. וגם אגב, בעולם הטיפול האופציה היחידה שהציעו לו היא "טיפול סמכותי" (ראה לצד זה את הורות כמעשה ניסים של שי אור).
הצוות בביה"ח כפר שאול, כמו בבתי חולים פסיכיאטריים רבים, וכמו במשפחות רבות, בקש "להעמיד אותם על הרגליים", להקנות להם "כוחות אגו" להתמודד עם העולם הזה- בגסות ובאכזריות, ממש בדומה לאמו של אהרן בספר הדקדוק (שגם היא בודאי היתה בעבר "נערה רכה" שהוריה והחיים לימדו אותה לותר עליה כדי לשרוד). אנשי צוות רבים פונים למטופלים, אולי באותה גסות ואכזריות שהם עצמם פונים בה לילד הפנימי שלהם, ואומרים לו: תפסיק להתבכיין, תפסיק לחלום- העולם הזה הוא מאבק, החזק שורד, מי שחלש מת בגזים, וכו' וכו' משפטים שאנחנו שומעים ומשמיעים.
הגברים הרכים האלה לא רוצים לעמוד במחסום, הם לא רוצים להילחם בחברים שלהם על ציון או על בחורה, הם לא רוצים לחזור הביתה ב-20 בערב מההיי-טק, לא רוצים לקרוע את הבן בכדורגל כדי שיגדל להיות קשוח ובעל סיבולת, או סתם בשביל האגו שלהם שניצחו את הילד, הם לא רוצים לשלוט באישה שלהם. ועל כל זה הם לא ממש מקבלים תיקוף רגשי, מידי פעם איזה ספר של גרוסמן, איזה שיר של אלתרמן, או איזה סרט כמו "עד קצה העולם" (Into the Wild) או ה"פישר קינג" או הפסיכולוג ב"וויל האנטינג" (או בכלל כל הדמויות שרובין וויליאמס שיחק בחייו... עוד גבר רך בעצמו, שלא כל כך הצליח למצוא את המקום שלו בעולם הזה).
לפוסט הזה אין פואנטה.
"אין ראשית לו וסוף והמשך",
"זימרנוהו בלי דעת מדוע
וכיצד ובשל מה זה ואיך.

זימרנוהו כך סתם זה מוזר,
כי דבר מה התרונן בו ושר.."


Google

הפוך גוטה, הפוך- מסע אל 'לב' הגבריות הישראלית
5/5 stars
מכירה, שייכת וממליצה
אורי פריד
יגאל אלון 157
תל אביב, ישראל 6745445
Phone: 972-3-6031552