יום חמישי, 24 בנובמבר 2016

גל השריפות בארץ


"שריפה אחים, שריפה"  או   “Fight Fire with Fire”

בעקבות גל השריפות האחרון:
בלימודי "שנת מבוא" לחינוך אנתרופוסופי בהרדוף, עסקנו הרבה ב"אלמנטים"-
מהן התכונות של כל אחד מארבעת היסודות: אדמה, אויר, מים ואש. מהם המקומות ה"נמוכים" ומהם המקומות ה"גבוהים" של כל יסוד. אויר למשל- במקום הגבוה יכול למלא חלל, להתפשט ולהתרחב, במקום הנמוך- ללכת לאיבוד. בסמינר מדברים גם על הקיום של כל אחד מהיסודות בתוך האדם, ומה הם ה"תיקונים" שלו סביב כל אחד מהיסודות הללו. זו חלוקה די סכמטית, מה גם שהיא מפצלת- אלא שהיא גרמה לי לחשוב קצת על

גל השריפות האחרון, בהקשר של אלמנטים


לפני הכל, לבי עם מי שביתו נשרף עליו, ולוואי והארץ הזו לא תדע עוד אש שורפת ומכלה כזו לעולם. כנראה שיש בי צד מנותק בכתיבה היום, וגם צד שמחובר ממקום אחר. יש מצב שהכתיבה שלי מנותקת, ואולי פשוט זה המקום שאני בורח אליו- בהרגשה כזו של חוסר אונים, לפרשנות, להרהור, לכניסה פנימה. אני מקווה שאיש לא יפגע מהדברים, שכתבתי בהרבה עצב וצער.
עלתה לי מחשבה שמשהו בארץ שלנו "בוער", ושאלה, האם באיזו דרך גם אני שותף להשתוללות של יסוד ה"אש" במקום הקדוש הזה שנקרא ארץ ישראל (אני בטוח שרבים לא יסכימו איתי שהארץ הזו, או כל ארץ, יכולה להיות "קדושה", אלא שאני מאמין שכמו שלחפצים מסוימים יכולה להיות אנרגיה, כך גם למקום, חבל ארץ- אפילו העובדה שאנשים רבים כל כך מתפללים לעבר הארץ הזו שנים (בין אם יהודים, נוצרים או מוסלמים) כבר "טוען" את המקום באנרגיה, לא משנה כרגע איזו, גם שעבודותיו של Masaru Emoto לא הוכחו כמדעיות).

כלומר, משהו בפנימיות שלנו לא מתוקן סביב יסוד האש.
הנטייה הראשונית כאשר פורצת שריפה (הן בחוץ והן בפנים) היא להילחם באש בעזרת מים. למים תכונה שמכבה את האש, לעומת האש המשתוללת, למים יש תכונה מערסלת, מכילה, עוטפת. לא פעם עולם הטיפול נמשל בעיני למים, דמות המטפל לדמות האם, הטיפול, המרחב הפוטנציאלי, לנוזל מי שפיר, הדימויים שלא פעם משתמשים בהם קשורים לתכונות אמהיות, מעגליות, מכילות. תנועת הטיפול היום (בניגוד אולי לפרויד הישר, הפרשני, התובנתי) מושכת בעיני לכיוון מים- חשבו על תווי פניהם של ויניקוט, קוהוט, וודאי וודאי החבר'ה ההתייחסותיים מיטשל וארון כמה אלה מחוברים לצדדים ה"אנימטיים" שלהם.
עכשיו פתאום תוך כדי כתיבה, אני מבין שלמרות שכלל לא התכוונתי להתייחס לאלמנטים גבריים/זכריים, עולה לי מחשבה אודות ה"אנימוס" שביסוד האש. את הקשר בין אלמנטים לבין פסיכולוגיית המעמקים של יונג מעולם לא חקרתי, ואולי כדאי להפנות את השאלה לחברתי דפנה שלם- האם יונג זיהה באלמנטים שבטבע יסודות זכריים ונקביים?
חזרה לעולם החומר- אני מרגיש שדווקא כותבים אשר מחוברים יותר ליסוד אש, אינם נמצאים בקדמת הבמה, ולוקחים בד"כ תפקיד משלים או מורד- הראשון שעולה לי הוא מייקל אייגן, כך גם במובנים מסויימים עמנואל גאנט, אולי גם אוגדן, ואפילו ביון- למרות שהאחרון "עושה תנועות" לכוון מרכז הקונצנזוס הפסיכואנליטי בשנים האחרונות.
תנועת כיבוי האש בעזרת מים, שהיא תנועה בסיסית וחשובה בעולם, ואולי מבלי תנועת יסוד המים אין ואסור שיהיה קיום לאש, אלא שנדמה לי שבשבילי התנועה הזו איננה מספיקה. למה הדבר דומה בעיני, למימרא הידועה של פרויד- "במקום שהיה פעם איד, יהיה בעתיד אגו מתבונן"- נדמה לי שקל יהיה להחליף את המילה "איד" במילה "אש" ואת הביטוי "אגו מתבונן" ביסוד ה"מים". אלא שמשהו חסר לי בביטוי הזה, כי אינני רוצה לוותר על המקומות האידיים שלי. אני חושב שהיה זה אחד מאומני ראשית המאה העשרים (רנה מגריט?) שאמר משהו לאורך הקווים של: אם אאבד את האיד שלי בתוך האנליזה, אזי אאבד את עצמי, ואת מקור היצירה שלי (אוסטין פאוורס הרי הסתובב כמו סהרורי כדי למצוא את ה”Mojo” שלו). אולי גם לאיד יש מקומות נמוכים (טבע בהמי) ומקומות גבוהים (טבע עליון) ודרך מקומות גבוהים של האיד נולדים דברים מופלאים בעולם.
רעיונותיו המקוריים של פרויד, שהיו רוויים באש ובניצוץ, אומצו באיזו דרך על ידי הממסד הפסיכואנליטי ומשכו את עולם הטיפול דווקא לאזורי מים. האם היה זה בהשפעת היתר של מימד ה"תנטוס" שהיה באירופה בראשית המאה ה-20- עוד ועוד מ"יצר המוות" בשתי מלחמות העולם הקשות, האם אלו הובילו אותנו להבלטת מימד האם ויסוד המים?
בכל אופן, אני יכול מאד להזדהות, גם כמטפל, עם הצורך בממד האש, הן בחיים והן בטיפול, הן כמטופל (ובכל קשר זוגי) והן כמטפל. מים במקום הגבוה שלהם, יכולים ליצר תחושת זרימה, חיבור, ערסול והכלה. אלא שבמקום הנמוך שלהם, הם עשויים ליצר סטגנציה, תחושת תקיעות, עכירות- תחושה שאני חווה לא פעם בטיפולים שבהם ה"אני" שלי פחות קיים, מסיבות העברה והעברת נגד כאלו ואחרות. אלא שהעבודה בתוך החדר, וגם בעולם בחוץ "עם" יסוד האש, היא אולי לא פעם מורכבת הרבה יותר, ועל כן אני נמנע ממנה.
בעולם האלמנטים- אש בממד הגבוה שלה יכולה ל"צרוף" דברים יחד, "לחבר" לעלות מעלה מעלה (זהו יסוד שמורכב מאדמה ואויר) אלא, שבממד הנמוך שלה- זה שאנו חווים בימים האחרונים, יש לה יכולת לא פחות אדירה לכלות ולשרוף שטחים עצומים. להשאיר אדמה חרוכה ואויר עכור.
לכן, אני מרגיש שבמובן מסוים, גל ההצתות האחרון קורא אותי ליסוד המים, להרבות טוב בעולם, להביא סופר טנקרים מעופפים רווי אגלי טל מרוסיה ומטורקיה. אלא שאני מרגיש שיש צד קריטי נוסף. שההזמנה לעבודה עם יסוד המים אינה מספקת אותו, זהו קול קורא לעבוד עם יסוד האש שבתוכי.
בעולם האנתרופוסופיה, כך שמעתי מחבר- הרבה פעמים כאשר ילד הוא מאד מאד אש, עובדים איתו דווקא דרך האלמנט שלו. כלומר ילד שמשתולל, מתפרע, או בשפה מודרנית מפגין צדדים של ADHD, יציעו בחינוך האנתרופוסופי לעבוד אתו דווקא בעזרת יסוד האש. כך למשל, "להשתמש" באש שלו אלא לשים לה מסגרת. לאפשר ולתת לו דרור לשרוף וללהוט, אלא לגדר את האש הזו סביב גדר אבנים. ככה אגב גם ילמד בעצמו איך להשתמש באש שלו בדרך שלא תשרוף ותכלה את עצמו, וכך גם ילמד שלא לפחד ממנה- שלא להחביא אותה בקרבו ולפחד לגעת בה. הכיבוי שלה, כך מאמינים, יהפוך את הילד למתוסכל ומנותק מיסוד פנימי חשוב שמדריך אותו בחיים. נדמה לי שבהסכמה של המבוגר להיות יחד, נוכח, עם הילד בתוך האש שלו- יש בשביל הילד גם משהו המשרה ביטחון, שהעולם בחוץ יוכל לשרוד את האש שלי, שבי. זאת שאלה מורכבת מאין כמוה בעיני, איך ליישם את התובנה הזו- במיוחד כאשר לפי אמונתי, ילד מגיע תמיד גם כדי לתקן משהו אצל הוריו, ובמובן הזה- ילד שהוא אש משתוללת, יכול בקלות להפגיש את הוריו עם הפחד שלהם מאש, מהאש שלהם, ואז התרגול או העבודה הפנימית הם מורכבים אלפי מונים. אני מודה ומתוודה שאין לי "מסקנות אופרטיביות" סביב הסוגיה הזו, אבל בעיני יש חשיבות גדולה פשוט ליצר "מרחב פנימי" שיכול לחשוב את זה, במקום שיש אלסטיות לחשוב, עשוי להתרחש שינוי.
האם עמדתנו הפרימיאלית כעם, אשר חי תמיד בחשש מיסוד האש של האחר- שחי בחרדה של "שריפה אחים שריפה" אל מול גורמי סמכות, גורמת לנו שאנו מתקשים לקחת על עצמנו את היפוך התפקידים ולקבל על עצמנו את היותנו גורם הסמכות המיידי לעם השוכן לצידנו? בין היתר מכורח ההגדרה הלאומית שלנו שהיתה תמיד בחסות של, ולא נותנת חסות של? אין בזה קריאה לשמאל או ימין, שלום או מלחמה, אלא קריאה לשינוי תפישתי של היותנו כיום בעולם עם חזק, אשר אחרים נתונים להשפעתו, ומתקשה תפיסתית לראות את עצמו ככזה.
חזרה לשרפות שמשתוללות לנו "שם בחוץ". גם כאן, שם, אין לי באמת מסקנות איך להתמודד עם האש בעזרת אש. הכוונה שלי היא ודאי לא "יאללה בוא נכנס בהם", כי נדמה לי שזו התגובה של האב האלים לילד המשתולל (או האב הנוקשה, המנותק או האב עם כשל אמפטי), ואכן בעיני בסכסוך שלנו עם הפלסטינים יש אלמנט של אב ובן (ואינני אומר את זה מעמדה מתנשאת כלל). אזי מהם הצדדים שבהם אנו כושלים לראות את האש שבוערת בנו, ובהם? ואילו כלים פנימיים יש לנו כדי להתמודד עם אש בעזרת אש? “Fight Fire with Fire” ?

May all Beings be Happy.

Google

הפוך גוטה, הפוך- מסע אל 'לב' הגבריות הישראלית
5/5 stars
מכירה, שייכת וממליצה
אורי פריד
יגאל אלון 157
תל אביב, ישראל 6745445
Phone: 972-3-6031552

יום שישי, 18 בנובמבר 2016

גברים מדכאים גברים

גברים מדכאים גברים

קראתי השבוע ספר שכתב חבר. "דברי ימי בית עז" שמו. הסופר, מישהו מה"חבר'ה" שגדלתי איתם, מתאר במובנים רבים את האטמוספרה המגדרית של ימי ילדותי. הספר מגולל עלילות של חבורה אחרי צבא בקיבוץ בצפון הארץ. המוטיב הכי חזק בספר (ואולי גם בספרים של מאיר שלו, שאותם הוא מאד מזכיר) הוא הקשר בין הגברים הצעירים בחבורה. נדמה לי שהביטוי הקצר שהכי ידייק את מערכת היחסים הגברית בספר הוא "גברים מדכאים גברים".

כל אחד מבני החבורה מנסה "לתפוס תחת" על מי שחלש ממנו יותר בהיררכיה החברתית הברורה, או על מי שנמצא באותו הרגע במצוקה, והוא החלש התורן. כל אמצעי כשר לכך, בין אם זה דרך כיבוש נשים, עבודה בשדה, אומץ לב, חבר'המניות, יכולת שתייה ועוד ועוד (נדמה גם שזה המוטיב שמניע את העלילה). כאילו דיכוי של גבר אחר הוא הדרך לסלול לעצמך מקום של ביטחון, אלא שדע עקא, כמו בשיר הילדים המוכר של ביאליק "נדנדה":
"..מי למעלה, מי למטה,
רק אני, אני ואתה.."
Sometimes you eat the Bar, and sometimes the bar eats you

יען, מגיל צעיר כל כך מלמד אותנו העולם שיש (בהסמלה) תמיד מי שלמעלה ומי שלמטה. בתוך דינמיקה מתנדנדת שכזו, אין באמת אפשרות לרכוש ביטחון, כי שאר הגברים תאבי הביטחון ממתינים במארב לרגע שבו תגלה סימני חולשה כדי לתפוס את מקומך. זה כל כך מעייף. העולם הוא צבר של "מחסור במשאבים" מלמדים אותנו בגישה הניאו-קלאסית, ואם לא תחטוף- יחטפו לך.
חזרה לספר, חשוב להגיד שהמוטיב הזה שאני מציין מהספר הוא לא מוטיב גלוי, אולי אפילו חמק מהתת- מודע של המספר שבמין כתיבת "זרם התודעה" פשוט שטח על הנייר את סיפור חייו. מעניין אותי מאד לדעת האם גברים נוספים חווים את החוויה הזו שאני מתאר בתוך קבוצה של גברים, או בתוך נוכחות גברית אינטנסיבית. כמה מתוך ה"הנעה" הזו מפעילה אותנו להיות שונים ממי שאנחנו באמת, מלתפוס את המקום שבאמת מדויק לי בתוך קבוצה נתונה, או ביני לבין עצמי. אני חושב פתאום שאולי בבחירה שלי במקצוע נשי, הקפתי את עצמי בנשים, או אפילו ב"ג'סטיפיקציה" של חשיבה נשית, ואפשרתי לעצמי שלא להתמודד ב"תחרות הכלבים" הגברית, כמו שקורא לה אביתר.
"תחרות כלבים
רצים במעגל
עיניים רעבות
דיבור מרומז

בנעלים היפות
אני רץ יחף
חלומות עמוקים
אני מגיע ראשון..".

(תחרות כלבים / א. בנאי)
אלא, שהקולות משם, מעולם המירוץ שהשארתי מאחור קוראים לי כל הזמן לחזור. מצפצפים לי בכביש עם רכב ליסינג חדש, על שאני מעכב להם את התנועה עם הטרנטה המקרטעת שלי (אני מגיע ראשון). מושכים אותי לעולם המשכנתא וקורס הסקיפרים במרינה בהרצליה, שמעולם לא היה חלום שלי, ולעולם יהיה חלום שלי במציאות של מישהו אחר.

"סולם הניקור"או "מדרג חברתי" הם ביטויים מוכרים מעולם ההיררכיה של בעלי החיים, עולם שבו נוכחות של זכר אלפא ידוע מייצרת דווקא סדר בלהקה (משהו מעין שיטת קאסטות) מפני שכל אחד יודע את מקומו, ורק לעיתים רחוקות, כאשר זכר האלפא נחלש, נוצר מחדש תהליך של תנועה וערבוב כוחות, עד אשר מתקבע זכר אלפא חדש.  נשאלת אולי שאלה האם הדפוס הזה שמאפיין גברים הוא שריד של היותנו קבוצה חברתית של בעלי חיים. אלא שבניגוד לבעלי החיים, נדמה לי שבעולם ה"מדומיין" שלנו, הסדר שעל פי חוקרים הוא למעשה המטרה האבולוציונית של סולם הניקור, אצלנו הסדר מופר פעמים רבות יותר, באינטנסיביות גדולה יותר ולמעשה מייצר תחושה די יומיומית של ערעור המדרג החברתי שבו גבר מודרני נמצא.
המחשבות האלה זורקות אותי למתח שבין "קביעות" ל"שינוי". כך בעולם הגברי שבו אני חי- השינוי המתמיד (סביב תחושת המדרג החברתי שלי) יוצר לא פעם תחושה של חוסר איזון, חוסר ביטחון ומין צורך קצת פוסט-טראומטי להסתכל כל הזמן מאחורי הכתף לראות אם מישהו מסתתר לי שם.
פתאום אני נזכר בספר האהוב עלי כל כך של עזריאל קרליבך: "הודו- יומן דרכים". בשבילי, ספר שערער את כל תפיסת העולם שלי, בהשוואה החוזרת שלו בין "בן המזרח" ו"בן המערב"- במיוחד אחרי המפגש עם הודו המסתורית, שלא עבר בה יום שלא ראיתי דבר או חשבתי מחשבה שלא חשבתי מעודי. כשבן המערב שוטח בפני בן המזרח את העוול האדיר שבשיטת הקאסטות, אשר לא מאפשרת "ניעות חברתית", עונה לו לקרליבך בן המזרח באומרו, אכן, נכון- אלא שהיא מאפשרת תחושה של ביטחון, כל חייך אתה יודע בדיוק איפה נולדת ואיפה תמות.
ואבא, אבא חוזר ואומר "תעזבנו יום, יעזבך יומיים, העגלה וגו'..לא קפצת עליה היום- חלפו שנתיים, חודשיים, יומיים, דקותיים- והנה נשארת מאחור". קולו של אבי דוחק בי, הזמן מתקצר והולך, אתה והגבעול שלך, ועוד הגשר שמט לנפול- ומה אתך? איפה אתה גבר בתוך כל הילד שבך? לא תפסת את מקומך אצל העגלון, מישהו אחר יהיה שם.
וכך דורות על דורות של גברים חיים בתודעת מחסור, בתודעה של מרדף אחר סולם חברתי- האם להיות זכר אלפא זה בכלל המקום שלי? לא יודע, זה כל כך מעייף. ומה ארוויח מזה? מעניין אותי בכלל הרווח הטמון בלהיות זכר אלפא, מלבד האגו הגדול שאקבל מזה, שאינני מזלזל בו כלל וכלל- אלא שלא אצלו מצאתי נחת בחיי, לא בחסות האגו צללתי לעומקים ונסקתי לגבהים. דווקא בתחושת היציאה ממירוץ הכיבוש הגברי הרגשתי אלוקות, בסולידריות עם גברים אחרים, באפשרות להיות אני ובסדר.
מספרים על רבי זושא מאניפולי, שאחיו הגדול- רבי אלימלך מליז'נסק, היה אחד מגדולי הדור הגדולים ביותר. (אור הגנוז, למרטין בובר, עמ' 231) והוא יכול היה לחיות "בצילו" כל חייו, אלא שבחר אחרת. שאלוהו לרבי זושא זמן קצר לפני מותו, "מה תשיב בשמיים אם ישאלו אותך- מדוע לא היית כמשה רבנו?" וענה להם "אם ישאלו אותי למה לא הייתי כמשה רבנו, אדע להשיב. אלא שאם ישאלו אותי למה לא הייתי כרבי זושא- יסתתמו טענותיי". ויש בזה לימוד עמוק ונסתר. הכמיהה להיות כמשה רבנו, אל מול ההכרה וההסכמה שלהיות אתה עצמך- זהו התיקון הגדול ביותר שתוכל לעשות, שאוכל לעשות.
זה עמוק. זה כל כך עמוק. אני יודע ומצטער כל כך שלעולם לא אוכל להיות משה רבנו, או כל "אב גדול" בתרבות כזו או אחרת- אני לא מדכא ולא מכחיש את הכאב הזה, אלא שיש לי מה להשיב- באמת באמת, אינני משה רבנו. לא אהיה, לא הייתי, ולמעשה- גם אינני רוצה להיות. היאכטה במרינה לא מעניינת אותי, היא לא שלי. היא לא קשורה אלי, והיא לא שייכת למשבצת שעליה עומדת הנשמה שלי (ויש רבים, רבים שהיאכטה היא כן המשבצת שלהם- ואז יעשו אלה חטא גדול אם לא ייצאו למסע בעקבות היאכטה, באמת, בלי טיפה של ציניות וביקורת). ומה שכן, אני רוצה ללמוד להשיב מי הוא "רבי זושא" האמיתי, הפנימי שבי- ולנקודה שבו להתחבר בכל כולי. אותו לחיות ולהחיות, ושעליו אוכל להשיב, לעצמי ולעולם.
משה והסנה

אומרים שגברים מדכאים נשים. נדמה לי שגברים מדכאים קודם כל גברים. "אני לא רוצה לדבר על זה" כותב
טרנס ריל על מורשת הדיכאון הגברית. זה זורק אותי לחלקים ה"חזקים" בתוכי ולחלקים ה"מוחלשים" שבתוכי. החלקים המוחלשים הם אלו שמתבוננים על התרבות והסטנדרט מסביב ושוכחים וזונחים את רבי זושא שלי- שמבקשים לקבל תחושת בטחון, אהבה, כוח, מלאות, תיקוף- מתוך מילוי של הדרישה החברתית שלכאורה מביאה אושר. שמשועבדים לחלום הגברי הטיפוסי. במקומות הנמוכים שלי אני "נסחף" אחרי הזרם ההוא, ומקבל על עצמי גלות. ולעתים אני מתעורר, בפיכחות, כמו אחרי לילה (או שבועות) של שתייה, מעורפל לגמרי וכמעט ולא זוכר את עצמי. זוכר שנכנסתי לתוך "זירת השתייה" של המיינד, מבולבל לגמרי איפה הייתי ולאן אני הולך. ושב מחדש לגרף את העלים, לטאטא את המשטח, לגזום את הענפים שגדלו פרא. להזכיר לעצמי בגוף את עץ החיים שעזבתי לאנחותיו, שהתמסרתי להתמכרות החמימה שמציעה תחרות הכלבים הגברית שבי, שיש בה גם בוז עמוק כלפי הכניעה והחולשה, ודאי וודאי כלפי אותו רבי זושא פנימי שנכנע לה בעצמו, והשתעבד אליה.
הגברים המוחלשים שבקרבי, קוראים לי גם אל הגברים המוחלשים ששם בחוץ. אלה שאולי הגורל לא אפשר להם את הישיבה תחת הגשר המט לנפול (במסכת מגילה אומרים: איזו היא עיר גדולה, עיר שיש בה עשרה בטלנים), את ההרהור המתמשך, המסע בהודו, הבחירה וההתקרבות ללב. אלה שיציאה מהמירוץ לא מתאפשרת להם כלל, ששם עורק הנשימה היחיד שלהם, שתעודת בגרות  וקצונה צבאית, ותואר באוניברסיטה, וכל שאר המוסכמות הגבריות של הצלחה (קריירה, אוטו, אישה שהיא סוג של אוטו, ילדים שהם סוג של אוטו וכו') הן הן לחם חוקם היחיד. לא, אני לא כותב את זה בהתנשאות, וודאי שיש רבים שזו נקודת הרבי זושא שלהם. אלא שמהמקומות החזקים שלי, עולה בי קול צעקה כלפי כל אלו הגברים שמרגישים שמשהו חסר להם שם בפנים בין היאכטה לליסינג, ששומעים קולות אחרים קוראים להם מהסנה הבוער, ואינם מעזים לוותר על חלום הכח הגברי ההגמוני. קורא להם לחזור לגזום את ענפי העץ.


Google

הפוך גוטה, הפוך- מסע אל 'לב' הגבריות הישראלית
5/5 stars
מכירה, שייכת וממליצה
אורי פריד
יגאל אלון 157
תל אביב, ישראל 6745445
Phone: 972-3-6031552

יום שישי, 11 בנובמבר 2016

White Men Can’t Trump הרהורים על תוצאות הבחירות בארה"ב של אמריקה

White Men Can’t Trump

הרהורים רגשיים ולא מסודרים על תוצאות הבחירות בארה"ב של אמריקה


אחרי כל הגינויים שעולים בי בעקבות הבחירה של טראמפ לנשיא של המדינה החזקה בעולם, אחרי ההטרדות המיניות, הפליטים ההיספאניים ועוד כהנה וכהנה פליטות פה, ואל מול האפשרות הקסומה לנשיאה ראשונה (על אף שהריח הרע שנודף ממנה מגיע כל הדרך בואכה נמל יפו), משהו בי נרגע בפנים מהבחירה באיש הזה.
אני מתבייש להגיד את זה, אני עצוב על עצמי, אבל אני גם רוצה להיות כנה, ולנסות להבין מה מרגיע אותי שם, ואולי זה גם ייתן כמה תשובות לשאלה מה הוציא לרחוב מיליוני "גברים לבנים זועמים" להצביע טראמפ, כפי שכינתה אותם המדיה האמריקאית, והם אלו אגב, שכפי הנראה הכריעו את מערכת הבחירות הנוכחית. (רגע, הרי גם אני גבר לבן זועם (לפעמים)).

זה מחזיר אותי לגן. לאחד הרגעים המכוננים שבו חבורת ילדים "בריונים" הציקו והרביצו לי, אולי בעצם זה היה ביסודי. סיפרתי על זה לאחי הגדול והוא הציע שילך ויטפל בהם (סליחה שאני לא זוכר בדיוק את השפה, אבל כנראה שלא ככה דיברנו כי גדלנו במקום שהוא די חממה)- בכל אופן, הרגע המרומם הזה, שבו מגיע "אחי הגדול", מטפל ופותר את כל העניינים שהכי הציקו לי, שיש כוח כזה בכלל שקיים שם בעולם, זכור לי כרגע מתוק ובטוח, לא פחות מהפחד וחוסר האונים שהציתו בקרבי חבורת ילדי הגן האימתנית.
בעצם, פתאום אני לא בטוח שרגע כזה אכן התרחש במציאות, אני בוודאי זוכר את הילדים מציקים לי, פתאום אינני בטוח שאחי אכן היה שם, אולי רק דמיינתי שהוא מגיע ומסדר את המצב, אולי במציאות זה כלל לא התרחש.
נדמה לי שלבלבול הזה יש משמעות עתיקה, ארכאית, והיא עלתה לי המשמעות ביחד עם תחושת הרוגע עם בחירתו של טראמפ לנשיא. כי אולי הבלבול הזה מספר על פחד גברי (אנושי) מאד מאד קמאי מהעולם שם בחוץ, עולם שעלול להיות מסוכן מאד, ושלמעשה אין באמת דבר (אולי מלבד אמונה) שיכול לתת ביטחון לאדם מן השורה שהכל יסתדר. אפשר אם רוצים לקרוא לו "חרדת המוות" או ה"סדר הסמלי", ה"אחר הגדול" בשפתו של לאקאן. (ה-Name Dropping זה בשביל להשקיט את החרדה על גילוי החולשה ממקודם) אלא שלא משנה אם נגדיר אותו בשפה פסיכולוגית או אחרת, הוא תמיד יישאר "המפלצת שמתחת למיטה", והיא מתגלגלת, המפלצת, בשפה מודרנית לאל-קעידא, ואז לדעא"ש, ומשם תמשיך ותתגלגל קארמטית לתוך האומה הסינית, או כל Nemesis אחר שנבחר. התחושה שיש אויב שם בחוץ שרוצה לאכול אותי, מכוננת הרבה מהתחושה הפנימית שלי (ובבוקר במדיטציה אני מנסה להאכיל אותה עם כפית גדושה של Mindfulness אבל זה לא תמיד המאנצ' שהיא רעבה לו).
הפחד מקריסה של העולם החיצוני, ההלבשה של האגרסיה על מישהו בחוץ, תחושת הניקיון והביטחון שזה מקנה לעצמי הפנימי שלי- הם מצד אחד חידה עצומה בשבילי באופן אישי, ומצד שני הם מספרים בעיניי חלק מהותי מהסיפור של העולם המערבי, שמנסה הרבה פעמים לשנות את התחושה הפנימית של חוסר אונים או חוסר תוחלת בעזרת שינוי של העולם החיצוני. המזרח, בגדול, בהכללה מאד לא מדויקת, עסוק בתנועה אחרת של ניסיון לשנות את העולם הפנימי שלי כך שיתאים לעולם שבחוץ- דוגמא קטנטונת שממחישה את הנקודה הזו היא הזכייה של הודו בשתי מדליות בלבד בריו 2016, האומה השנייה בגודלה בעולם- שלא רצה מהר יותר, לא מנתרת גבוה יותר, ולא מטילה חזק יותר.

נדמה לי (אני מקווה) שהחרדה הזו שאני מתאר, אני לא לבד בה. ושמי שקורא בשורות האלו נזכר גם ברגע ההוא של הכמיהה שמישהו גדול וחזק יבוא לעשות לו סדר בדברים. שאולי חלק מרכזי של מה שמזין את המפלצת שמתחת למיטה הזו, הוא מנגנון הפיצול. ברגע שאני משתכנע שיש טובים ורעים, צודקים וטועים, גבוהים ונמוכים, עשירים ועניים, פוגעים ונפגעים ועוד ועוד- אזי ברור גם לאן צריך להתגייס הכוח, ברור שאני בצד של הטובים- וברור שהייתי רוצה שהכוח הגדול הזה יגן עלי. ויעידו עליי 24 סרטים שונים של ג'יימס בונד שנלחם בעולם הרשע כבר שנים, ועדיין לא הצליח להכות בו מכה ניצחת (נורא מסקרן אותי מה יהיה ביום שאחרי, היום שאחרי שננצח את ה-Beast).
ובמובן הזה, טראמפ בתור מישהו שהגשים את חלום ה-"אין לי ממה לפחד בעולם", משמש בשבילי ג'יימס בונד פוליטי ומדיני. בעולם פוסט-מודרני, שבו אפילו רצח אב הוא כבר Old News, שאין כבר בטחונות בשום דבר, שבנקים נופלים, שאמיתות גדולות מוגחכות, טראמפ הוא דמות אב ארכיטיפית שנותנת בטחון. אמיתי. אצלנו בטחון מתרגם ליוצאי צבא, רמטכ"לים, באתוס הפרוטסטנטי האמריקאי בטחון = איש עסקים מצליח (ראו מקס ובר). אחרי טולרנטיות של 8 שנים לפתיחות והומניזם כלפי נשיא שחור, אולי מפחיד מדי להציע שוב ניסוי אנושי בדמות נשיאה אישה.
אז כשאני במקומות הגבוהים שלי, אני יכול להסתכל על התהליך הנפשי הזה מלמעלה, לבחון אותו, לזהות נקודות כשל, לחבר אותו לאטיולוגיות אחרות ואולי גם לסיפור ביוגרפי ומשפחתי. אבל לא תמיד אני במקומות הגבוהים שלי, וכשאני דווקא במקומות הנמוכים שלי, אז אני מסתכל מאחורי הכתף בחרדה, מחכה שדונלד טראמפ יגיע. ואז אני גם סולח לו וכך גם לעצמי (באמת, מעומק לבי), על הטבח בכפר קאסם, על פרשת קו 300, על הצביטה בטוסיק ועל הג'ובות שפילח, כי הרי הוא בסה"כ מלח הארץ, והוא הבטיח "לעשות את אמריקה לגדולה שוב", ומשהו מזה ודאי יחלחל גם לכיווני. ומול המוסלמים המשוגעים, ההיספנים החמדנים, השחורים האלימים וכל שאר ה"זרים" שקיימים בעולם שלי, אין לי דרך יותר טובה להתמודד עם ה"אחר" אלא להביס אותו בעזרת כוח גדול.
אחרי זה אני נמצא בפלונטר, כי התחייבתי כבר לגביר הזה, בין אם הוא ייצוג חיצוני שלי, ובין אם הוא ממש חלק נפשי שלי, וכבר סלחתי וטיאטאתי מתחת לשטיח, וחייכתי אליו חיוך מעושה, ועם עצמי אני כבר מתחיל לחוות את העצמי המזויף, שיודע שמשהו לא כשורה, אבל אסור להגיד אותו. ואז אני מתחיל לנתק, לשכוח לו, להכחיש, לשתף פעולה וכו' וכו'.
בעודי כותב, כשאני הופך בזה עוד ועוד אולי בעצם אני מתאר מנגנון של "הזדהות עם התוקפן"- במובן הפחות מוכר שלו, שאותו תיארו כותבים התייחסותיים עכשוויים על הרקע שבנו החבר'ה של פרויד. במובן הזה של הע"ת, שבו ראשית מתקיימת מערכה ארוכה ויסודית של מחיקת העצמי, והצדקת התוקפן, זה ישמור עלי מפניו, ואז אולי אם אנכס גם אני לעצמי תכונות דומות לשלו, אזכה גם בכוחות האדירים שלו שנראים כמעט מאגיים, ואהיה מוגן מפוגעים עתידיים.
אם נסתכל רגע במפת הבוחרים של טראמפ (קשה לי עדיין להחליט איך הייתי מגיע ליום הבחירות, האם בתור האיש הכחול או בתור האיש האדום), אז נראה שכל אזורי הפריפריה של ארה"ב- מדינות הדרום, מדינות המערב התיכון, המדינות עם התמ"ג הנמוך ביותר לנפש, שאין בהן שכר מינימום, שבהן מדד הפיתוח האנושי הוא הנמוך ביותר מבין 50 מדינות ארה"ב.
כל המדינות המוחלשות של היבשת החדשה, דווקא הן, ולא המזרח השבע, או המערב החדשני, לא ערי המרכז אלא ערי השדה- הן אלו שבחרו, באיש שכל כולו משדר דווקא את ההפך הגמור מהמגל והמחרשה של שדות התירס שלהן. אלה אותם האנשים שאבות אבותיהם שב"ענבי זעם" של ג'ון סטיינבק היו צריכים לנדוד בחוסר כל, כדי לנסות לנצח את ענני האבק והבצורת הכבדה, כשהבנקאים מהצפון הגיעו כדי למכור להם הלוואות נבובות בריבית קצוצה. אלה אנשים שאולי הפחד מניע אותם, אבל יבשת שלמה מתעשרת על הגב של הפחד שלהם.

אני רואה שוב שאני נזרק לפיצולים של טובים ורעים אז אני אעצור, ואולי זה טבענו כבני אדם, או כך לפחות טען הבודהא. חשוב לי לסיים בזה שאם לרגע השתמע שמשהו מהדברים שלי נכתב בציניות וביקורת, אזי ממש לא. תיארתי מנגנונים אמיתיים שמתרחשים אצלי בבטן יום יום בזעיר אנפין, טראמפ בשבילי הוא התגשמות חיצונית לפנטזיות סכיזופרנואידיות של ביטחון שאני חווה השכם וערב, ומעניין לי מאד לחקור אותן, לפני שאני מגנה אותן מיידית בגוון מוסרני. אולי בעצם אכן גיניתי אותן מוסרנית, פשוט באמתלא של דיאלקטיקה פסיכולוגיסטית. אלא שאני באמת ובתמים לא יכול לוותר על התחושה של ה"אב הגדול". והאם ואיך בכלל כל זה קשור לגבריות?
מוזמנים להגיב למטה !


תוכן מעניין שקשור לפוסט:
הזדהות עם התוקפן - התבוננות אנליטית►

יום שבת, 5 בנובמבר 2016

על דימוי הגבר הישראלי בשירה (ההגמונית) הישראלית

ל"סלסל" את "באב אל-ואד", כל הדרך לפסגת המצעד

על דימוי הגבר הישראלי בשירה (ההגמונית) הישראלית
מ"באב אל-ואד" לשיר "סלסולים"

* אזהרת מסע (באדום)- זוהי רשימה עם עומס ספרותי מוגזם, אם ברחתם כמוני משיעורי ספרות, אנא דלגו לרשימה הבאה.
איך נפל דבר שכל ילד בישראל מזמזם את השיר סלסולים (26,309,522 צפיות ביוטיוב, אנד קאונטינג) של סטטיק ובן-אל תבור?
עם פרוס עלינו השנה החדשה, המזמנת עמה את המצעדים השנתיים של תחנות הרדיו (גלגל"צ ורשת ג') נשפכו בחודש האחרון קיתונות של דיו בטענות על הרדידות של השירים הנבחרים, מן הצד השני הושמעו טענות שזוהי עוד "התבכיינות" אשכנזית ש"תחזירו לנו את המדינה, קיבינימט" כלשון אראל מרגלית. בתווך התרחשה כמובן כל הפארסה עם השרה מירי רגב בטקס חלוקת פרסי אופיר (ואז גם בפסטיבל הקולנוע בחיפה). אין ספק, "החיים שלנו תותים". מלבד כמובן המאבק החברתי הגלוי אודות הסמל/אופי/זהות הההגמונית- תרבותית הישראלית בין אשכנזי למזרחי, נדמה שישנו שיח נוסף, נסתר ושקט יותר- שמתייחס להגמוניה הגברית- האשכנזית המאבדת מכוחה מול זו המזרחית שקרנה עולה אל על, "קץ שלטון האחוס"לים" (אשכנזים, חילונים, ותיקים, סוציאליסטים, לאומיים-ציוניים) כינה את תהליך הזה פרופ' ברוך קימרלינג. זהו מאבק על דמות הגבר הישראלי, מאבק שמחריף את השאלה מי הוא הגבר המייצג את הישראלי היפה- זה של "יפי הבלורית והתואר", או זה של "סלסולים" ובן אל-תבורי?
נתחיל לצערי כמו תמיד, בפוליטיקה. לא סתם פונה אראל מרגלית דווקא ל"גבריות" של אלו ש"לקחו לנו את המדינה"- "לצרוח ולהיראות גברים", "חבורת ג'ובניקים שמרגישים גברים רק בקבוצות של 100", "ביטוחניסטים דה-לה-שמעטא", בניסיון להציע שהוא ושכמותו הם ה"גברים" הישראלים האמיתיים ("אני אכלתי את החרא, את הזיעה ואת הדם עם החברים שלי בגולני", משתף מרגלית). כך גם בקמפיין "מפסיקים להתנצל" של בנט שמתייחס לחוסר הגבריות של הגבר הישראלי החדש, ה"היפסטר". בתוך כך אובד כמובן הקול הנשי הישראלי, נראה שנשים הרבה פחות מעניינות מבחינה אלקטורלית את פרנסי ההצבעות שיושבים בכנסת. כנראה שאיזה פילוח סטטיסטי מספר להם שהלב שאותו צריך לכבוש בדרך לקלפי הוא הלב של הגבר ("לא לשחק עם לב של גבר", דווקא כך, אומר אחד מהאייקונים הגבריים החשובים של העשורים האחרונים). ואולי לא סתם, השיר שעורר את המחאה בטקס חלוקת פרס אופיר היה שירו של מחמוד דרוויש "תרשום, אני ערבי" שיר שמתייחס בעיקר ודווקא למאפייני הדיכוי החברתי של הגבר הערבי-ישראלי: "תרשום! אני ערבי, עובד עם חבריי פועלי המחצבה".

בכל אופן, חזרה למאבק הקולמוסים שהתנגן עם בחירת הרשימות של המצעדים השנתיים, נראה ש"על המדוכה" יושבת שאלת המאפיינים הרצויים של הגבר הישראלי, והשינוי שחל בהם מקום המדינה ועד היום, ואולי גם, הכעס והתסכול שהשינוי הזה מעורר בבני המעמד האחוס"לי (שלמען הגילוי הנאות והסר הספק, כותב שורות אלו נמנה עליהם).
אני רוצה להציע מהלך "לירי" כרונולוגי שמתייחס לייצוג הגבריות בשירה הישראלית. מהלך שמתחיל ב"באב אל ואד" של חיים גורי, שיר שנבחר לייצג את העשור הראשון לקיומה של מדינת ישראל ב"פסטיבל הזמר העברי" של שנת 1973. ממשיך בשיר "הוא דווקא גבר רומנטי" משנות ה-90 של להקת טיפקס שכתב קובי אוז, ומסתיים בשיר "סלסולים" של סטטיק ובן אל תבורי, שנבחר השנה במקום הראשון של המצעד העברי השנתי של רשת ג'.
אז נתחיל.
באב אל-וואד, שאפילו שמו שנכתב בערבית, כמו מספר על השורשיות של דור הפלמ"ח, סטייל "תנועת הכנענים", הגבר של חיים גורי הוא זה שיודע לקרוא למקומות בשפתם של הילידים (כמו נאמר "על גבעות שייח א-ברייק" של אלכסנדר פן), אבל "לא ידע את שמה" של הנערה, אצל חיים חפר. כיבוש הארץ ואיתה השפה הערבית, מחייב את שיכחת האישה והבורגנות המתלווה אליה. זה לא שאין בו צד רגיש ושורשי, הוא הרי מחובר לטבע ("סלעים", "רכסים", "רוח ים" "ואור כוכב ראשון") אך זוהי זעקה רומנטית טרגית, היות והטבע האמיתי על שלל סמליו ודימויו מעורבב בדימויי הקרב והמלחמה, ("שמש, זפת ועופרת/ לילות,אש, סכינים"), ממש כברעיונותיו של ניטשה אודות ה"על-אדם".
הקרב על באב אל-וואד

זהו גבר שמציג "אני שירי" מולאם. ה"אני" שמוצג בשיר הוא מסמן של "אנחנו"- אין לו שם משלו ("שם של אלמוני") אלא רק תפקיד חברתי בכיבוש הארץ. הוא מוטל על מזבח המדינה שבדרך, וחרד כמו קהלת בזמנו, מכך שזה שיבוא אחריו ישכח את קורבנו שהקריב כמו כינון של סיפור העקדה בגרסה מודרנית חילונית-צבאית, כמו בשיר כך גם בעקדה, יצחק לא דיבר עוד לאחריה ("שלד הברזל שותק כמו רעי"). ובהיפוך אירוני מושלם, מבקש הדובר חסר השם משער הגיא עצמו, שיזכור את שמו, ושמותם. האדם לא יוכל לזכור, אלא רק הטבע. הבדידות של הגבר הלוחם, הבדידות שכופה על עצמו באבלו, עוברת בצורה מצמררת כחוט השני בין כל שורות השיר. הוא עצמו הינו הקורבן שעליו להקריב למען כינונה של המולדת. (בדומה ל"מגש הכסף" האלתרמני).

גם יום האביב שיבוא, טומן בחובו, את המשך שפיכת הדם ב"אודם הכלנית" שבו- מה אם כך אנחנו מצווים לזכור? ומה לשכוח? האם את אלה שהיו, או שמא את העובדה שמדינתנו וזהותנו אשר נוצקו בדם, מצווים גם אותנו כאלה להיות?
נדמה לי ששרטטתי בצורה די ברורה את קווי המתאר של הגבר הישראלי בן דור תש"ח. זה שכולנו התחנכנו על ברכיו דרך ספרי ההיסטוריה של מערכת החינוך. שאולי ללא שיעור קומתו באמת לא הייתה קמה המדינה הזו.
עברו להם כמה עשורים, כור היתוך, אינטגרציה, ושלל תהליכים חברתיים. אין זה סוד שבזמן הזה הזמר המזרחי כמו בסיועה של איזו יד נעלמה נעדר מפסטיבלי הזמר העברי באופן עקבי. עד שבשנת 1971 הוכרז "פסטיבל הזמר המזרחי", שגם בו אגב כיכבו לא מעט מבצעים ממעמד האליטות (תיקי דיין, שלישיית שוקולד-מנטה-מסטיק, ששי קשת ועוד). עברנו את זהר והקלטות בשנות ה-80, ומשהו לאט לאט גם ברדיו התחיל להיפתח. והופס הגענו לשנות ה-90.
"הוא דווקא גבר רומנטי" של טיפקס מנסה לעשות את ה(פוטו)סינתזה בין הגבר המזרחי (חם המזג? "הוא דווקא גבר רומנטי") לבין הפיכתו לנחמד ונסבל, להנגיש אותו עבור החברה הישראלית האשכנזית. אל תדאגו מהאמוציונאליות של הגבר המזרחי מספרים לנו טיפקס (בלב הרי, הוא רק "רוצה להביא פרחים", מה לעשות ששוב יוצא לו דווקא ל"צרוח" כמו שאומר אראל מרגלית). אולי לא סתם טיפקס אומצה בחום רב כל כך ע"י הממסד הישראלי, להקה מזרחית פופית-קליטה, עם מסרים עמוקים, חבר'ה שגדלו בשדרות אבל הצליחו לפרוץ את הסגרגציה הגאוגרפית ונכנסו עמוק ללב של המיינסטרים הישראלי, כאלה שכאמור, מנסים להנגיש את הגבר המזרחי להגמוניה הגברית השולטת.
בסרטו המופתי של הבמאי האיראני זוכה האוסקר אסגר פראהדי, פרידה (אוסקר לסרט הזר, 2011),  מתואר מאבק דומה בקרב החברה האיראנית העכשווית, בין גבר משכיל השייך למעמד ההגמוני המשכיל לבין גבר איראני מסורתי-דתי בבית המשפט.
פרידה 
באחד הרגעים המכוננים של הסרט, שבו מגורש בבושת פנים הגבר המסורתי מבין כותלי בית המשפט בעקבות אלימות מילולית ופיסית- הוא זועק את זעקתם של גברים רבים המודרים מן השיח החברתי- משהו בדומה ל: "אני לא יודע לדבר בשפה שלכם, לכן אתם מגרשים אותי מכאן, השפה שאני יודע לדבר בה היא השפה של אלימות וכוח".
יתכן שלהקת טיפקס אומצה ע"י המיינסטרים הישראלי בניסיון של הממסד לתפור "עלה התאנה" מזרחי שבה יוכל להתכסות. כמו המשך למהלך שהציעה גולדה מול "הפנתרים השחורים". פעם הם היו ממש "לא נחמדים". החבר'ה האלה של קובי אוז הם דווקא "על הכיפאק", הם הפנימו את השיח הישראלי השורשי ומרפדים נהדר את התודעה הכוזבת של הגבר המזרחי. הם פשוט משמשים עוד נדבך במהלך שאותו כינה אדוארד סעיד "אוריינטליזם".
והנה הגענו לימינו אלה. אלא שהדימוי של הגבר הישראלי ב"סלסולים" מערער כל כך על הדימוי החיים גורי- הגבר של בן אל וסטטיק עסוק בלהנות מהחיים. ההקרבה היחידה בשיר היא איביזה, אולי גם הויזה- והמטרה היא לא כיבוש הארץ והחיבור לטבע, אלא הנהנתנות גרידא. השיר קצבי ולא מרשי, מתרחש בקיץ ולא בחורף, משדר רגעיות ולא נצח. אידיאל הר הטרשים הקירח של באב אל-ואד מוחלף ב"אמצע המדבר", "לא צריך דבר","אז אני שר". את כל הבעיות שמים בצד, ורוקדים לקצב הסלסולים, אפילו לובשי המדים בקליפ, רוקדים, נהנים ומשתעשעים לתומם ("וכיתתו חרבותם לעיתים"?) כמו באיזה חזון נבואי של אחרית הימים מספר ישעיהו. מה בינם ובין החייל הדובר בבאב אל וואד?
"הבנות פה, אין על הבנות פה"- גם להן כמו בשירי דור הפלמ"ח אין שם, אולי נקודת הדמיון היחידה בין שני השירים, אלא שההחפצה פה מגיעה מאידיאל אחר לחלוטין- יש כל כך הרבה מהן, לכולם, הן זורמות, קלות להשגה, ושזופות למשעי.  אל מול תרבות הצמצום והסיגוף של תקופת הצנע, הבנות היום הן מצרך שכיח, מטבע עובר לסוחר. ואולי, מסמנות את המשך המאבק והריבוד החברתי, יש עוד מישהו מתחתי ב"שרשרת המזון", נשים שזופות (מזרחיות?).
מעניין, אגב, שבניגוד גמור לטקסט, כל הנשים בקליפ של "סלסולים" הן במובהק "אשכנזיות", אולי בדומה לאופרת הרוק החתרנית "מאמי", הכיבוש האמיתי של פסגת ההגמוניה הגברית ע"י הגבר המזרחי, הוא כיבוש האישה האשכנזית, כך יוכל באמת להכניע אותם ("מאמי יא מאמי/ תפתחי את הרגליים").
בקריאה ביקורתית, מעניין מאד להתייחס לרשימה של אלון עידן ב"הארץ" (7.10.16) אודות השיר "סלסולים". כותרת המאמר מרפררת כמובן למאמרו המפורסם של ביאליק (ה"משורר הלאומי" להזכירכם) "גילוי וכיסוי בלשון", ומציעה השוואה ואולי גם ביקורת סמויה על רמת העברית המרובדת בשיר "סלסולים". הכתיבה הביקורתית של עידן, בעגה המדעית הדה-קונסטרוקטיבית, המנוגדת לחלוטין למשלב של הטקסט בסלסולים, מכוננת מחדש את הסדר החברתי ההגמוני, מחזירה לגבר הלבן האינטלקטואל את מעמדו החברתי, את כוחו. עידן המבקר, הוא זה שיש לו יכולת לנתח את השיר, אולי אפילו בשפה שתעבור מעל הראש של הכותבים, הוא בעל הדעה אשר "ברצותו מרחיב, וברצותו מקצר".
אולי מלבד הטענות על "רדידות", מה שמרתיע כל כך את אלון עידן הוא המסר החתרני באמת בשירים של ס' ו-בא"ת- שבניגוד לספרו של אתגר קרת, הם דווקא באו לפה להנות, ולא לסבול, בניגוד למה שלימדו אותנו לוחמי דור תש"ח. סלסולים הוא למעשה שיר הלל ל"אהבת הארץ"- אלא כזו שונה לחלוטין מזו האחוס"לית, לא של הגשמה, אלטרואיזם ואהבת מולדת נכזבת סטייל רבי יהודה הלוי וביאליק. אלא אהבת הארץ, פשוט כי כיף פה ("אין עוד קיץ כזה במדינה אחרת"). לא סתם מביע בסיום דבריו אלון עידן, חרדה עמוקה מה יהיה כשהדור הזה ישא על כתפיו את מדינת ישראל. כיף הייתה אחת ממילות הגנאי החריפות ביותר בתהליך האינדוקטריניזציה של דור המייסדים הישראלי- "סלוניסטיים", "ג'ובניקים", "יורדים" "בלדות לעוזבי קיבוץ", "ילדי ירח" כל אלו היוו את ה"נמסיס" של החזון הציוני. בזמן שהגבר הציוני ישב בגורן וקרא פושקין אחרי יום עבודה של 16 שעות, להנות היה חטא. אולי העובדה שהילדים של כולם, גם של קוראי הארץ, מזמזמים את סלסולים מערערת על האתוס של הגבר הישראלי הצבר?
אולי לכן יוצא מרשימתו של אלון עידן כזה ארס, כי סלסולים מציע אלטרנטיבה ששוכחת, משכיחה באופן אקטיבי ומודע את שמותיהם של גברי ולוחמי באב אל-ואד. לא בא לה יותר על המיתוס הגברי הישראלי הישן, היא מבקשת ליצוק מיתוס חדש. באנו להנות.


Google

הפוך גוטה, הפוך- מסע אל 'לב' הגבריות הישראלית
5/5 stars
מכירה, שייכת וממליצה
אורי פריד
יגאל אלון 157
תל אביב, ישראל 6745445
Phone: 972-3-6031552