יום ראשון, 25 ביוני 2017

"ואבא חוזר ואומר"

"ואבא חוזר ואומר"

השיר הזה "נשל הנחש" ליווה אותי במשך שנים באהבה רבה, אני זוכר שביום שהודיעו שמאיר אריאל נפתר מן העולם הזה (חילופי ה-ת' וה-ט' מכוונים- ה-ת' זה בשביל ה-ט')- זה השיר שהשמיעו בשני ערוצי הטלוויזיה שהיו קיימים אז (פחות או יותר), עם התמונה של עטיפת הדיסק "ירוקות"- כנראה שאפילו תמונת פרופיל אחת של מאיר אריאל לא הייתה להם שם ברשות השידור, מרוב שהיה "נון-אישיו" בסצנה התרבותית בארץ. אז משמיעים את השיר הזה בריפיט בשתי הרשתות היחידות שיש, ואני קצת מגחך בשמו, וקצת גם נבוך שזה אולי השיר היחיד המוכר שלו, אבל גם קצת חושב לעצמי כמה השיר הזה מאפיין אותו וכמה יש בו אמיתות עמוקות וכואבות, שאולי הן הן אלה שהשאירו אותו ילד נצחי, שככזה גם נפטר.

מאיר אריאל ז"ל

לאחרונה, לקראת יום העיון המיוחד של תמיר ואורן שאשתתף בו, עלה בי השיר הזה שוב, ולמרות שהאזנתי לו ודאי עשרות פעמים, ולמרות שגם ניתחתי אותו פעמים אין ספור- פתאום הוא עלה לי באסוציאציה מאד אחרת, וזה מרגש. כי זה אומר שאפשר למצוא פתאום גם בתוך המוכר מאד, את החדש והמתחדש- ונדמה לי שהחבר'ה ההתייחסותיים ציינו את זה כתכונה של בריאות נפשית.
אז ככה, כמה מילים על השיר הזה, ועל "פונקציית האב" הפגועה, שמאיר אריאל משרטט בו ביד אמן.
תמיד קלטתי שהדובר בשיר "מוצץ גבעול תחת גשר מט לנפול"- אבל מעולם לא תהיתי למה דווקא שם? כאילו, בנאדם, אתה רוצה להרהר על מהות החיים "מה לרצות, מה לאכול?" סבבה, תעשה את זה בשדה הפתוח, על גדות מעין, על חוף הים- או בכל מקום אחר קצת יותר ריסנאבל. פחות מורבידי, פחות אובדני. אבל נדמה לי שיש לו סטייטמנט שם, מתחת לגשר. כי כשהוא מתחת לגשר, הוא בקשר.
הוא בקשר עם "העגלות שמעליו, בתנועה מתמדת"- אותן עגלות שאבא מתייחס אליהם בפזמון, שבעיני סביבו בנוי כל השיר, כלומר הפזמון מהווה את תמצית השיר.
"העגלה נוסעת אין עצור
לא קפצת עליה היום...
והנה נשארת מאחור."
נראה שזה סוג של קשר של "אנאקטמנט"- זה סוג של התנהגות מסתכנת- כי הגשר הזה מט לנפול, ואם חס וחלילה הוא אכן ינפול לו, אז ודאי שנמצא את אבא "חוזר ואומר"- כמעט יכול לשמוע אותו בראשי, אבל "אמרתי לו" עשרות פעמים לא לשבת שם מתחת לגשר הרעוע הזה. חבל, איזה פוטנציאל היה לילד הזה...


אז איזה קשר הוא מחפש שם עם האב הסימבולי? (שמהדהד ומהדהד בשיר פעם אחר פעם- "שנתיים, חודשיים, שעתיים- והנה נשארת מאחור").
נדמה לי שקולו הרפיטטיבי של האב, כמו מסרס.
הדובר לא מצליח ליצור מספיק "False Self" כדי לקפוץ על העגלה שהאב מצביע עליה, אבל גם לא מצליח לגייס מספיק "True Self", כדי לבחור בדרך שבה הוא מאמין (נראה שהקריסה של פונקציית אלפא כ"כ חזקה שם, שהוא אפילו לא יודע מה הוא עצמו מבקש בשביל חייו).
במציצת הגבעול לכן, יש משום הישארות בקשר עם שתי הפונקציות, עם שני האובייקטים- גם הכמיהה שלא לאבד את האב הארכיטיפי וההשתוקקות לקשר עמו, וגם לא לאבד את העצמי האמיתי. והמצב הזה הוא מצמית, הוא תוקע- איאפשר לבחור באף אחת מהאפשרויות, בלי לאבד את האחרת- מצב התקיעות הזה, כבכותרת השיר:
"מביט בנשל הנחש. לו רק יכולתי גם אני כך להגיח. בהשילי בלי כל חשש תרבות של עור אשר יבש".
אלא שמתחת לגשר המכבייה הרעוע הזה הוא גם- א. נמצא בקשר עם אבא. וגם  ב. מתריס נגדו - הוא פועל (בפסיביות שלו) בניגוד מוחלט להמלצה של אבא מהפזמון- הוא מהרהר על החיים שלו, מהרהר על מהות החיים, הוא מסתכל בעיני עגל על הנמלה העניינית, ולא מבין מה הקטע שלה, ולא מבין מה הקטע של אבא שחוזר ואומר- כמו תקליט שחוק- יאללה חביבי, תרשם כבר לאוניברסיטה- לא משנה לאיזה חוג. תמצא כבר עבודה של גדולים- לא משנה איזו, תקנה כבר דירה ב"מחיר למשתכן"- לא משנה איפה.
הנוקשות הפרוסית, הפאלית הזו של אבא,
החזרתיות שלו- "חוזר ואומר"
מביאה איכשהו דווקא לתוצאה ההפוכה מהכוונה של האב בשיר,
להתנהגויות מסתכנות, לחוסר עקביות, בלבול זהות
("צולל חופשי ללא מצנח- לכל הכיוונים נפתח").
העגלה של האב היא 'אובייקט'- לא כ"כ משנה מה יש עליה- היא נוסעת- תסע איתה...
העגלה במובן הזה הופכת 'אובייקט ריק'- ברור שיש משהו להשיג אותו- שבורח ומתרחק, יש מאבק ותחרות לקפוץ ולעלות עליו, לאחוז בו- אבל לא ברור 'למה?'-
מה לעזאזל יש על העגלה הזו שאבא כ"כ רוצה שאקפוץ עליה? ומדוע הוא לא מסביר לי מה יש עליה? שואל אותי אם תוכן העגלה הזו מעניין אותי? אולי אני מחפש עגלה אחרת? שואל אותי, בכנות, איזו עגלה אני מחפש לקפוץ עליה? ונדמה לי שזו הפונקציה האבהית החסרה- זו ששואלת את הדובר, מהי העגלה שלו, ומעודדת אותו "לקפוץ דווקא עליה", תומכת אולי ומלווה את הבחירה שלו, גם כאשר הוא נופל. אלא שבהישארות הזו תחת הגשר המט לנפול, אני שומע במילים של הדובר- גם כמיהה שלא לאבד את פונקציית האב, אמונה, אולי בכל זאת הוא יעצור רגע גם את "עגלת חייו העמוסה", ירד רגע מתחת לגשר, ישב שם עם "הבן האובד", ויעזור לו לעלות למעלה, חזרה לעולם הזה, לעולם האמיתי, עולם אמיתי שיודע גם להיות בקשר עם עולם החלום והפנטזיה (ראה "הסיפור שאינו נגמר").
אולי זה בעצם סיפור של הרבה גברים שנשארו ילדים.
נדמה לי שהתשובה העצובה לשאלה הזו- מדוע האב לא עוצר רגע להסתכל, היא שאולי גם אבא לא יודע מה יש בעגלה שלו עצמו- כי גם אותו חינכו לקפוץ עליה בלי לשאול שאלות, כי גם הוא קפץ, נסע, הגיע רחוק- וכדי להדחיק עמוק עמוק את תחושת חוסר התוחלת, חוסר המשמעות וחוסר הערך שמצא עליה, על העגלה- הוא נתק עצמו רגשית, המשיך עם "פול גז בניוטרל" ורק זכר להמשיך ולמלמל את המנטרה של אביו שלו- ואבא חוזר ואומר..ריק, מנותק, חסר. המרד של הבן בעגלה הריקה הזו, רק מפחיד את האב יותר- כי הוא מזכיר לו את אותו מרד שהשאיר הוא מאחור אי שם בצעירותו, בעת ששכח את עצמו. אלא שהבן לא מעז "להתעמת" חזיתית עם אביו, הוא רק נהיה פסיבי, ומתנגד.
"שם האב" הריק הזה, הוא הוא שמייצר בעיני את ההתנגדות העזה של הדובר- לא רק לקפוץ על העגלה שמתווה האב, אלא גם לקפוץ על העגלה שהוא עצמו מחפש אחריה- כי האב משדר שאין חשיבות ל"סובייקטיביות" של הבן. בדיוק כמו שחיברתו אותו, את האב, לפני אי אלו שנים. ועוד, נדמה לי שהתחושה של הדובר מסתובבת סביב אזורים של חשש מפגיעה נרקיסיסטית- כלומר אם יבחר ב"עגלה הלא נכונה" בחיפושיו, "יחטוף" מהאב כזו מקלחת של "אמרתי לך" ולמה פנית בדרך הזו, ולא הלכת בתלם כמו כולם, כמוני.

עולה לי המחשבה שאולי התופעה שאנחנו מכנים "דחיינות" קשורה למתח העדין הזה שמ. אריאל משרטט בנשל הנחש. הפחד לעשות, מפני הפחד להיכשל, מפני הפחד מביקורת, ששוב תקרקע ותקעקע אותי כילד קטן שלא מבין דבר...
"מי צריך אותך עכשיו?
מי בכלל זוכר אותך עכשיו?
לך תתחיל למצוא שוב את הקשר".